| 2/2009
קרן קיימת - סמנטיקה 2
בהמשך לקטע הקודם, בו עסקתי בקצרה בבחירת המילים כיבוש/שחרור בהקשר של תפיסת מזרח ירושלים והעיר העתיקה ביוני 1967 על ידי הצבא הישראלי, הנה עוד עניין, הפעם עתיק מעט יותר ועניינו תרגום מעברית לאנגלית או להיפך.
צפיתי בסרטון הבא המתאר את קורותיו של בנימין זאב (תאודור) הרצל בעברית ובאנגלית (הסרטון מתחיל באנגלית ולאחר מכן ממשיך בעברית):
אי שם, תוך דיון על העניינים בהם עסקו בקונגרסים הציוניים הראשונים, לאחר הצגת דגל שבעת הכוכבים שהגה הרצל, 5:50 שניות מחלוף פתיחת הסרטון, מסופר על ייסוד הקרן הקיימת לישראל, הגוף אשר יממן את רכישת הקרקעות בפלשתינה.
בסרטון נראית תעודה ובה כתוב באנגלית: Jewish Colonial Trust, או בתרגום שלי הנאמנות הקולוניאליסטית היהודית.
ראיתי זאת ותהיתי כיצד מתורגם בימינו שמה של הקרן הקיימת לישראל.
על פי אתר הקרן הקיימת, Keren Kayemeth LeIsrael מתורגם באופן רשמי כ-Jewish National Fund או בתרגום שלי בחזרה לעברית הקרן הלאומית היהודית.
אני מניח את הבירורים על המטמורפוזה שעבר המונח בעברית לאחרים. זה יכול להיות עניין מעניין לחקירה, אך לי אין פנאי לכך כעת.
ברור לי שבסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בעידן שלפני הדה-קולוניאליזציה, קולוניאליזם לא היה שקול למילת גנאי. נהפוכו, היה משהו רומנטי בפטרונות מערבית על עמים ילידים נחשלים.
בקריאה של מסמכים ישנים, צריך להשקיע הרבה מחשבה בנסיבות שהביאו לכתיבתם וברוח התקופה.
ובכל זאת, בעיניים של המתבונן בשנת 2009, מרתק לראות כיצד המושג שנראו טריוויאליים לבני הזמן ההוא, נחשבים טאבו בימים אלו. כמדומני, מי שידבר על קולוניאליזם ציוני בימינו, ייחשב מיד כעוכר ישראל.
לא משנה שמושגים כמו ציונות, נדמה כי אבד עליהם הכלח, או למצער הם איבדו לחלוטין את משמעותם המקורית, הם סמלים מקודשים. דומה הדבר לעגלה העממית, הפולקסוואגן, שהיא שם של חברת ענק המבוססת בגרמניה ועוסקת בעיקר בייצור מכוניות יוקרה או כאלו שבעליהם רוצים למצב את עצמם כבעלי סטטוס מבוסס.
לסיום, אני מעוניין לציין שאני חושב שהרצל ראוי לכבוד אשר חולקים לו בישראל (כלומר אלו שטורחים ללמוד במה עסק ולא רק מכירים אותו כאיש ההוא עם הזקן שהיה מאוד חשוב). הוא פעל רבות למען הגשמת עניין שהאמין בו. הוא אמנם לא היה היחיד, לא על כתפיו של איש אחד קם המפעל הציוני. אך בכל זאת, הרעיונות שהגה או ניסח היו יפהפיים וחבל שהמציאות שנוצרה אחריהם רחוקה שנות אור ממה שצפה ולו ציפה.
הנה לדוגמא ציטוט מתוך ספרו מדינת היהודים (הציטוט לקוח מוויקיציטוט):
האם ניתן את כוהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חופשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כוהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלוא אותם בבתי מקדשי אל, כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות. חיל הצבא וכוהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת ענייני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.
מוגש כחומר למחשבה למי שרואה עצמו ציוני.
הקרן הקיימת לישראל באנגלית (מתוך הסרטון)
| |
כיבוש/שחרור - סמנטיקה
תוך כדי האזנה/צפייה ל/ב"שירי ארץ ישראל היפה" נתקלתי בסרטון הבא תחת הכותרת "שחרור הכותל":
מרתק לראות את הנאיביות המצטיירת מאותה תקופה (אני מניח שבמציאות, רבים היו תמימים, אך היו גם היו אלו שתמימות לא הייתה בדיוק המאפיין החזק שלהם. לא בכדי, ישראל מחזיקה בשטחים האמורים במשך יותר מארבעים שנה מאז). לו הייתי חי באותה תקופה, ודאי הייתי מתבונן על הסרטון במין ערגה נוסטלגית. אך לא בזה רציתי לעסוק.
בדיוק דקה מחלוף פתיחת הסרטון מכריז הקריין (אינני יודע מי הוא או מתי נאמרו הדברים. הייתי שמח לו מישהו היה מאיר את עיניי, שכן מדובר בעניין חשוב להבנת הסרטון): "חטיבת הצנחנים של מוטה גור ציינה את כיבוש ירושלים עוד באותו היום במסדר חגיגי בהר הבית".
שחרור, כיבוש. עניין של סמנטיקה. מי אמר מה, מתי ולמי.
ובכל זאת, מעניין לראות כיצד נבחרות להן מילים...
שיהיה סוף שבוע נעיםה וולנטיין מאושר למי שבוחר לחגוג.
פרחים שצילמתי היום במרקס אנד ספנסר
| |
הבחירה שלי
{כמה ענייני בחירות זניחים שיעברו אחרי התמונה הראשונה}
למרבה השמחה, ידע המחוקק הישראלי הנבון מה הוא עושה כאשר הכניס לספר החוקים את החוק המונע משלוח דואר זבל בעברית (למרבה המזל, את המידע על ויאגרה אני מקבל באידיש) עם ההסתייגות החשובה לפיה תעמולה פוליטית היא לא פרסומת (אם הבנתי נכון. לא טרחתי ללמוד את החוק, שכן הוא מטפל באחוז כה זניח של הזבל שהוא בטל בשישים).
וכך, בעת האחרונה, בתדירות הולכת וגוברת, נוחתות בתיבת הספאם של האימייל שלי יותר ויותר הודעות מאת "מפלגת הליכוד" ו"כל הצעירים בליכוד" שכאשר אני קורא את כותרתן אני מחליט כלל לא לפתוח אותן. וכי מה מעניין אותי "המסר היומי של בנימין נתניהו" (מי זה בכלל? לא ראש הממשלה הכושל בין השנים 1996 ל-1999?) או סרטים המציגים מי היא ציפי לבני (ומי היא לכל הרוחות?).
רוצה לומר, אם אתם מחפשים סיבה טובה לא להצביע לליכוד, הנה לכם אחת טובה יותר מכל מצע חברתי, כלכלי, מדיני או ביטחוני. אל תצביעי לליכוד למען תיבת דואר אלקטרוני נקייה מעט יותר. כמובן, אל תנסו לחפש פתרון הפוך על הפוך, לפיו אם כולם יצביעו לליכוד לפתע המפלגה תפסיק לטנף את המייל שלכם. הם ימשיכו לנסות לשטוף את מוחכם, בראותם שזה הצליח.
ולעניין מעט פחות קטנוני, אלו הבחירות הראשונות, מאז זכיתי (אני חושב שזכייה, לאו דווקא זכות היא תיאור מדויק, שכן בחירות הן לא דבר מובן מאליו. תשאלו את הסטודנטים באוניברסיטת חיפה שכבר שנתיים נאלצו לחיות בצל ביטול הבחירות לאגודת הסטודנטים), בהן לא אצביע. הסיבה פשוטה - אני חי באירלנד ולכן אני לא חושב שיש טעם לנסות להשפיע, ולו למראית עין, על העתיד במדינה שבה אני לא חי.
אני נוטה לחשוב, אם כי כמובן אני נתון לכמה הטיות קוגנטיביות בעניין זה, שאת אחוז ההשתתפות ההולך ופוחת בישראל (שמביא לתלונות) קל להסביר על ידי אנשים שפשוט עזבו את הארץ (יש מי שיכנו זאת ירידה, אם כי לפחות ברמת החיים, אני מניח שרובם דווקא ביצעו עלייה). אני מניח שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה יכולה לבדוק את הגידול במספר הלא מצביעים בשל היעדרות מישראל. אך גם אם לא, מנתונים קיימים באתרם, רבים יותר מאזרחי ישראל עוזבים אותה מאשר שבים אליה (PDF), משהו בין 10 ל-20 אלף מידי שנה בין השנים 1990 ל-2006.
חשבתי לערוך ניתוח קצר של אפשרויות הבחירה העומדות על הפרק. התחלתי לכתוב פסקה, היא אפילו הייתה שנונה בתחילתה, אבל אז הבנתי שניתוח רציני יגזול ממני זמן יקר וכל ניתוח אחר יהיה אסוציאטיבי, שטחי ולא ישקף את כל מחשבותי בנושא. לכן, רק אכתוב הערה שמצאתי משעשעת ואז אעבור לנושא עליו חשבתי בטרם ניגשתי לכתוב את הקטע.
באתר הבחירות לכנסת ה-18 מופיע בראש ציטוט מספר דברים:
הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. (דברים א', י"ג)
אני מניח שאני לא צריך להסביר לקורא בין זמננו את האירוניה שבציטוט המקראי באתר. אבל למען הקוראים שטרם נולדו (הו, אני אוהב להשלות עצמי שמישהו יטרח לקרוא דווקא את מילותיי מקרב כל הגיבוב הנכתבים. אבל ספרים שאני קורא, כמו למשל "הציוויליזציה של אירופה ברנסאנס" מאת ג'ון הייל תמיד מפיחים בי תקווה), אסביר שבשנת 2009, האנשים שראו עצמם אזרחים במה שכונה מדינת ישראל, ראו את האנשים בבית הנבחרים שלהם - הכנסת, כאנשים הפחות חכמים ונבונים בשבטם. למען הסדר הטוב, אציין שלא מדובר בתופעה ייחודית לישראל, אלא בבעיה ידועה ומוכרת במה שמכונה דמוקרטיות ליברליות, שישראל תמיד ניסתה לדמות עצמה אליהן.
{הבחירה שלי. לא בהכרח משנה סדורה, אלא יותר אסופת מחשבות}
ומה בעצם רציתי לכתוב בטרם כל הפסקאות הנ"ל נכתבו?
שימים של בחירות שלא ממש נוגעות לי, בחירות שפחות גורליות מהן לא זכורות לי, הביאו אותי להרהר על השנה וחצי שחלפו מאז יולי 2007.
עברתי להתגורר עם בטקה. כחודשיים בנוריץ' שבאנגליה, כשנה בברטיסלבה שבסלובקיה וכעת אנחנו חיים בדבלין שבאירלנד. בין לבין טיילנו בכל מיני מקומות ביבשת.
אני מניח שהתקופה הזו, שעדיין נמשכת, הייתה שינוי רציני בחיי, שינוי לטובה כמובן.
יכולתי להיכנס לאספקטים רבים, אך כמובן, אינני נלהב להיכנס יותר מידי לפנים האישיים של סיפורי ואני מעדיף להתבונן על העולם שבחוץ ולא אל זה שבתוכי.
התקופה הזו לימדה אותי רבות.
החיים למשל, טובים בהרבה מחוץ לקסרקרטין הישראלי. העולם לא מתנהל אך ורק על ידי אנשים הרואים מבעד למשקפי ה"קמים עלינו לכלותינו".
היכולת הזו של השלטת פחד על האנשים בישראל, כאילו כל העולם נגדם ורק ישראל, נראית לי שכהצלחה הגדולה ביותר של מדינת ישראל.
ה"הצלחה" הגדולה ביותר של הציונות, כך נדמה לי, היא היכולת לנתק אנשים מערש תרבותם, לגרום להם להרגיש קשורים לאיזו פיסת אדמה יבשה ולכנותה מולדת ולהשכיח את המקומות מהם הגיעו באמצעות סיפורי כללי על גולה רחוק ורעה.
לפני שעזבתי את ישראל, על אף היותי אדם בעל סקרנות טבעית, לא ממש טרחתי לבקר מהיכן הגיעו המשפחות של הוריי.
כן, ידעתי את ארצות המוצא, את שנות ההגירה ואפילו מידי פעם שאלתי שאלות פרטיקולריות כאלה ואחרות. אבל תמיד הסתפקתי בתשובה כללית כמו "פולין", מבלי לנסות לתאר מה הייתה משמעות החיים שם ואיך יכלו להיות חיים שם היום, אילו לא...
זכורה לי שיחה עם סבי, בערך לפני עשור, בו שאלתי אותו לשם העיירה ממנה הגיע מפולין. השם לא אמר לי דבר. ביקשתי ישוב גדול יותר. השם לא אמר לי דבר גם כן. בסופו של דבר, חבל הארץ, היה מוכר לי בעיקר בשמו.
בשנה בסלובקיה מאידך, למדתי שפה דומה עד מאוד לפולנית (כעת אני מבין לא מעט שיחות של פולנים באוטובוס).
נכון, במשפחתי דיברו אידיש וגרמנית (מעט גרמנית למדתי מסבתא שלי), אבל אני מניח שבנסיבות חיים אחרות, ודאי הייתי מדבר פולנית.
חוויתי משהו שהוא אחד הדברים הקרובים ביותר, כך אני מתאר לי, למה שיכול היה להיות ואינו.
בתחילת ינואר ביקרתי בישראל למשך קצת פחות משבוע (רוב הזמן היה בסדר, תודה ששאלתם. מצד שני, אנשי האבטחה של רכבת ישראל גרמו לי עוגמת נפש כה רבה שאני מהסס האם לבקר בארץ הארורה ההיא שוב. אפילו המצאתי מילה חדשה - ישראלרגיה, על שום התחושה המרירה שהביקור בישראל הותיר בי בסופו).
חלק ניכר מזמני הקדשתי בעיקר לחקירת השורשים האירופיים.
בין ביקור משפחה קרובה לביקור בת הדודה של סבתא שלי, הקדשתי זמן לא קצר למעבר על מסמכים אירופים ישנים.
כך, אני יכול להגיד סבא שלי מצד אמי הגיע לפלשתינה בראשית שנות ה-30 מהעיירה פודוולוצ'יסקה (Podwoloczyska) כדי ללמוד בחיפה.
אישתו, סבתי, הגיע מהעיירה הסמוכה סקלת (Skalat).
אמו של אבי הגיעה מצ'רנוביץ שבבוקובינה.
בעלה, לא הגיע אל נספה לפני כן, מרדאוץ, גם כן באותו חבל ארץ.
ההיסטוריה של כל ארבעת המקומות מעט שונה. אך כולם נמצאים כיום באוקראינה (למעט רדאוץ שנמצא ברומניה, סמוך לגבול עם אוקראינה).
על השטר על סך 50 ש"ח, מופיע ציטוט של ש"י עגנון במעמד קבלת פרס נובל לספרות:
מתוך קטסטרופה היסטורית שהחריב טיטוס מלך רומי את ירושלים וגלה ישראל מארצו נולדתי אני באחת מערי הגולה. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד בירושלים
עם שינוי קל, הטקסט של עגנון מבטא יפה את תחושתי לאחר יותר משנה של חיים שלא בישראל.
מתוך תהליכים היסטוריים, עזבו יהודים רבים את ארצותיהם לעבר המזרח התיכון, נולדתי באחת מערי ישראל. אבל בכל עת תמיד דומה הייתי עלי כמי שנולד במקום אחר.
לולא המעבר הזה לאירופה, כך נדמה לי, הייתי עלול לפספס את הקשר הזה ולחיות עם תחושת החמצה שמקורה לא ברור לי.
לא שמקום המגורים באמת משנה. אבל הוא עלול לסנוור ולהשיח את הדעת.
רוצה לומר, נדמה לי שמכוונה יפה של מציאת פתרון להצקות ופרעות מהן סבלו יהודים באירופה (ובכן, אני כותב מנקודת המוצא שלי, היו יבשות אחרות גם כן) במשך מאות בשנים, נותרו צאצאים רבים של אותם יהודים במקום שכל מטרתו היא הנצחת מאבק אלים בין יהודים וערבים, במקום למצוא איזה פתרון.
מפעלי תרבות רבים נמחקו על מנת לייצר משהו די שטחי על פי רוב, אם להודות על האמת.
הבחירה שלי, והיא מומלצת גם לאחרים לטעמי, היא לנסות פעם משהו שונה.
הפולנים שבכם יכולים אולי להתחיל באתר של שנת פולין. אבל גם מי שלא, אני ממליץ לעזוב את הגטו ולא רק לטיול בן כמה חודשים במזרח הרחוק או בדרום אמריקה שאמור ללמד אותנו כמה "נפלא" ב"ארץ שלנו", אלא לחיים במקום אחר, גם אם לתקופה מסויימת.
פה באירופה, בכל פעם אני מגלה מחדש כמה נפוץ בקרב אנשים בני גילי וצעירים בהרבה לעבור ולחיות במדינות השכנות, ללמוד, לעבוד, ללמוד שפה חדשה, להכיר אנשים חדשים וכדומה.
אולי אם ישראל לא הייתה חיה על חרבה, הייתי כותב משהו דומה על ישראלים שצריכים לנסוע לבקר במדינות השכנות, להתחכך באוכלוסיה המקומית (במובן החיובי ולא בתגרות המוכרות מעכו). אבל כאמור, לי זה נראה תלוש. ישראל אמנם השתלבה במרחב בה הוקמה בצורה לא רעה בכלל (ממה שהבחנתי, רוב האנשים באירופה לא בדיוק יודעים לאמוד על ההבדלים בין היהודים בישראל לערבים שסביבם. נכון, חלק מזה נובע מבורות אירופית, אך כמדומני ההתרשמות הראשונית הזו מבטאת לא מעט), אבל מהתרשמותי, זה פשוט לא יעבוד.
בהצלחה למעוניינים.
{היופי שבכתיבת טקסט ארוך ומבולגן הוא שמרבית הקוראים, אם לא כולם, ישכחו בסופו מה נכתב בתחילתו. כתיבת טקסט מסודר, דורשת מאמץ רב יותר וכאשר לא מעוניינים ממש להשיג איזו מטרה כמו שכנוע או הוכחה, הרי התוצאה הסופית לא בהכרח שונה בהרבה}
השתקפות בתים בקורק. צילמתי מתישהו בדצמבר 2008
יומיים לאחר מועדן המתוכנן של הבחירות, ב-12 בפברואר 2009, נציין 200 שנה בדיוק ליום הולדתם של שני אישים. צ'ארלס דארווין ואברהם לינקולן.
יכולתי לכתוב על כך כה רבות. במקום, רק אציין שמעניין שמאתיים שנה לאחר שנולד, רבים כ"כ מתנגדים לרעיונות שדארווין העלה בספרו (שמרבית המתנגדים, לפחות אלו ששאלתי, לא טרחו לקרוא).
ועל לינקולן לא אכתוב כעת. סביר להניח שלעולם לא אכתוב ואשאיר את הדיון לבקיאים ממני.
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
