בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

גאים בעוני

לאחרונה טיילתי לי באחת השכונות היותר אפרוריות של חיפה.

הבתים שם, ישנים כדבעי ברובם ואיש לא טרח לחדשם ולשפצם, כך שהמראה החום עד אפרורי, מלא האבק נראה בהם אוטנטי, משל היו פאבלה דרום אמריקנית לתפארה.

על לא מעט דירות, נתלו להן פיסות בד ופלסטיק לבנות, אוף וויט, עליהן הוטבעו בצבע כחול בהיר מגן דוד ושני פסים.

כן. "דגל הלאום", "דגל מדינת ישראל" התנוסס על לא מעט בתים באותה favela חיפאית.

לא התהלכתי מזמן עם מצלמה ברחוב. עניין הצילום נמאס עלי מעט, משום שאינני מוצא יותר מידי עניין בצילום. אך לו הייתי מסתובב עם אחת, ודאי הייתי מצלם לי איזה בית מט לנפול, המעוטר בדגל ישראל.

יש משהו נחמד מעניין בזה. הרי אם אנשים מרוצים או לא, שמחים או לא, חשים ברי מזל או שהם לא משתמשים באפשרות הזו בגוגל (כי היא מטופשת וכל מה שהי עושה זה להכניס אותך לאתר הראשון שעולה בתוצאת החיפוש, מה שיכולת לעשות בעצמך. בכל מקרה, תרגמתי בעצמי את I’m feeling lucky שבגרסה האנגלית, כי בהם תרגמו את זה ל"יותר מזל משכל") ובעצם על הרגשה, היא עניין סובייקטיבי למדי. התפישה העצמית, היא מה שקובעת אם תחוש מרוצה ממצבך ולא מצבך האמפירי.

כך גם גאווה לאומית. היא לא נובעת בהכרח מזיקה בלתי ניתנת לניתוק מהלאום, לא מתוך תחושת מחויבות בלתי תלויה לחברה. הפטריוטיות אינה תלויה בתנאים שבאם יתמלאו אנשים יחושו אותה ובאם לא הם יחדלו מכך.

גאווה לאומית, פטריוטיזם ועוד כל מיני דברים שגורמים לאנשים להניף דגל, לתלות אותו על רכבם ועדן חלונם, לא מחייבים שאותם תנאים יימשכו לנצח.

גם עצם פעולת תליית הדגל, לא בהכרח מעידה על עודף ביטחון בלאום ובמדינה. בהרבה מקרים, היא דווקא מכסה על חוסר אמונה, חוסר ביטחון המביאים את האדם להציג את הסמלים החיצוניים, בזמן שהאמת הפנימית בצדקת הדרך אבדה.

וכאשר הסתובבתי בשכונה הזו, רואה בתים שבהחלט לא הייתי גאה לגור בהם ולא הייתי שמח שזה מה שהמדינה שלי מעניקה לי, זכרתי שלא אמורה להיות בהכרח זיקה בין תנאים אובייקטיביים לתחושת הגאווה. זכרתי שסממנים חיצוניים, לא בהכרח מעידים על משהו פנימי שהם עשויים או עשויים לא לכסות.

נכון, לא יפה להאשים את "המדינה" בכל דבר.

ברור שהקשר בין מצב בית זה או אחר להשקעה של המדינה, במקרים רבים רופף והוא תלוי בגורמים רבים אחרים, בעיקר באכפתיות של יושבי אותם בניינים (וביכולתם הכלכלית, אך זה גם קשור לא מעט למדינה).

אך בכל זאת, התקשיתי שלא לראות משהו מוזר בכל אותם אנשים גאים, אולי, במשהו אבסטראקטי של בהכרח היה גאה בהם.

YES (או יום העצמאות יום יום)

בימים האחרונים הטלוויזיה שלי עברה מהפכה זוטא. מערוצי הכבלים, HOT, שלא ממש צפיתי בהם והייתי מחובר אליהם, עברתי אל שידורי הלוויין, YES שגם בהם אני לא צופה יותר מידי.

אציין לטובה את אחד משני הטכנאים שבא לנתק אותנו מהכבלים ולהעביר אותנו ללוויין. הוא היה נחמד בצורה יוצאת מגדר הרגיל, מצרך נדיר בימינו.

בכל מקרה, כפי שכתבתי בטרם עברנו מחברות הכבלים המאוחדות לחברת הבת של בזק, אין הבדל של ממש בין הכבלים ללוויין. ההבדל המהותי מבחינתי, זה ש-YES עובדים רק בשיט הדיגיטאלית, מה שאומר שזה לא מסוגל להתחבר לכרטיס הטלוויזיה האנלוגי במחשב שלי ומכאן שנחסך ממני כאב הראש ושמו "ארץ נהדרת" שנאלצתי להקליט לאחי שכבר כמה שנים לא חי בארץ (כרגע באיסלנד) אבל משום מה מתעניין בדברים שקורים בארץ יותר ממני.

זה (כלומר השקט מאח שלי) יתרון חשוב ב-YES שאין ב-HOT, ולמרבה הצער כנראה יתוקן, כאשר אח שלי ידרוש ממני לקנות כרטיס טלוויזיה מתאים או לחילופין, מה שיותר סביר, יעשה זאת בעצמו בביקור הבא שלו בארץ, אולי בקיץ.

ההבדל הנוסף, שבגללו הטקסט קיבל את הכותרת "יום עצמאות יום יום" (ביטוי שמשעשע אותי כבר במשך כמה דקות, מאז כתבתי אותו לראשונה) ואיתו אסיים את הקטע הארוך והדי מיותר הזה, הוא ערוץ מספר 5 בממיר של YES.

בחיי. לא מטריד אותי שדחקו את ערוץ 3 למספר 30 בשלט. הרי עשו את זה בעבר עם ערוץ 2 שהפך לערוץ 22 ובלאו הכי אינני צופה בערוץ הזה.

גם לא מטרידים אותי ערוצי סרטים עם שמות כמו "קולנוע באהבה", "קולנוע פרוע", "קולנוע עולמי" ו"קולנוע חזק" שכולם יכולים להוות שמות נפלאים לסרטים כחולים (מישהו מרים את הכפפה?).

בעצם, גם ערוץ 5, ערוץ הקולנוע הישראלי, לא מטריד אותי.

נהפכו, אני סבור שערוץ המוקדם לתעשיית הקולנוע בישראל, יכול לתת במה לסרטים ישראלים מוצלחים ויוצרים מוכשרים.

אציין אפילו שני סרטים ישראלים מהשנים האחרונות שמצאתי לא רעים – "איים בחוף" ו"שביתה", שאינני יודע אם הם מוקרנים בערוץ הזה, כי ראיתי אותם בסינמטק, אבל לדעתי הם ייצגו קולנוע ישראלי עם אמירה, ולא כזה המתעסק בזוטות כמו הישבן של צחי נוי.

רק מה, הערוץ הזה, הואיל וישראל איננה הודו, ארה"ב או ניגריה (שלוש המדינות עם תעשיית הקולנוע הגדולה ביותר בהתאמה), כמות הסרטים שהופקה כאן, איננה עצומה ובלתי נדלית.

מה שקורה, שהערוץ הזה, בעל פוטנציאל להיות לא רע, ממעט ההתרשמות שהייתה לי ממנו כעת, הוא בעיקר ערוץ שידורים מחזוריים של סרטי בורקס.

נכון, אין כמו קלאסיקות ישראליות בכיכובם של יוסף שילוח, זאב רווח וחבריהם.

פשוט מן העבר, העבר הרחוק, הורגלתי שיום העצמאות, הבא עלינו לטובה, הוא היום היחיד בשנה בו מקרינים את הסרטים הללו, שהם ברובם זבל שהפך לקאלט מסיבות לא ברורות, ודאי ריקנות תרבותית.

ערוץ 5 ב-YES, הוא למעשה הוא התגלגלות של יום העצמאות מידי יום ביומו.

במובן מסוים, חסרים שם רק מנגל, פטישים, כמה זיקוקים עלובים ופתיחת מוזיאון חיל האוויר בחצרים, "חמש דקות מבאר שבע" לקהל הרחב כדי שזה יהיה ערוץ יום העצמאות באופן רשמי.

ולמען יום הזיכרון, יום העצמאות ובעיקר מה שביניהם, בסמיכות הבלתי רגיל, אני מביא כאן קישור למילות השיר הנפלא בביצועה של חווה אלברשטיין (מילים נתן יונתן ולחן סשה ארגוב): "שיר ארץ".

מחר 1 במאי...

חג פועלים שמח (אם כי אני לא רואה טעם לחגוג, גם לאור מה שאירע באותו יום ממנו מציינים את היום הזה וגם לאור מצבנו העגום במין עבדות מודרנית).

יום הולדת שמח שרון!!! אני באמת אוהב אותך!

ויום חרם על חברות הסלולאר. אני לא אהיה זמין. אני מקווה שגם אתם.

אלעד

שקית, זה כל מה שנותר מסבתא שלי.

למען ההגינות, עושה אני חטא קטן לאמת, כאשר אני כותב שכל מה שנותר מסבתא שלי הוא שקית.

עדיין ישנה גופה עטופה בתכריכים כמטר וחצי בתוך אדמת תל רגב, בשלבי ריקבון מתקדמים. בקרוב אפילו תונח אבן שיש גדולה, לה תהיה דבוקה אבן בזלת, על מנת לשמש גל-עד.

ואני מניח שיש עוד כמות מסוימת של כסף, שהצטברה לה, מקרן זו או אחרת שנועדה לפצות קורבנות שואה שנותרו בחיים, כאילו כסף כל-שהוא יכול לפצות על עינויים נפשיים הרודפים אותך עד המוות.

אך שקית, זה כל מה שאימא שלי מצאה לנכון לאסוף אל ביתנו, כאשר הלכה להביא את הדברים שנותרו בבית האבות (אם כי רוב הדיירים במבנים הללו הם אימהות ולא אבות) בו התגוררה סבתי בשנים האחרונות, מאז שאבי, בנה, נפטר.

ובשקית, תמונה אחת של סבתא שלי, בשנות העשרים לחייה, אולי אף בשנות העשרה.

אישה שבתחילת החודש נפטרה בגיל 94, נראית שם צעירה ממני.

כאשר הייתי קטן, אותה תמונה בדיוק, כאשר ראיתי אותה בביתה של סבתא שלי, הזכירה לי במקצת את אחותי. הדמיון הפתיע אותי.

חלפו השנים, וזנחתי את שחשבתי, אולי מפני שאחותי השתנה, ואיך שזה נדמה לי כרגע, פשוט כי הדמיון מאז ומעולם היה רופף.

הפריט השני בשקית, היה מסגרת מתכת, עם מספר תמונות קטנות.

בתמונות מופיעים אני ואח שלי, בשנים בהן היינו צעירים יותר. אמה של סבתי. בעלה השני. סבתא שלי ובעלה הראשון, הוא סבא שלי (אם כי מעולם לא שימש בתפקיד סבא וגם כאב, הספיק לחיות שנים בודדות, בטרם גם הוא נפל קורבן לפרעות מלחמת העולם השנייה).

החפץ השלישי והאחרון בשקית, הוא תיק, Tasche כפי שתמיד נהגה לומר בגרמנית.

לסבתא שלי היו הרבה תיקים בחיים. עם השנים, רובם נשחקו, כמו רוב השאריות של בעלי חיים מתים. בעיקר בשנים האחרונות, בהן סבתא שלי, שלא בהכרח הייתה במודעות מלאה כל הזמן, השחיתה אותן לא מעט, שלא באשמתה.

התיק היחיד שנותר, לפחות על פי מה שהיה בשקית שהביאה אימא שלי, הוא תיק בד רקום ופשוט, עם ידית צבעונית ורקמת פרח.

קניתי לה אותו במתנה, כאשר טיילתי בעיירה סונגפאן שבמחוז סיצ'ואן שבסין.

הוא מאוד מצא חן בעיני וחשבתי שזו תהיה מתנה יפה לסבתא שלי, חובבת התיקים, גם אם היא לא באמת תזכור מי הביא לה אותו והסיכוי שתהרוס אותו יהיה רב.

מסתבר שהוא החזיק והשתמר בצורה פנטסטית.

כאשר פתחתי אותו, הייתה בתיק מראת פלסטיק עם ידית ורודה.

שקית אחת, שלושה פריטים, ארבעה אם נחמיר בספירה.

זה כל מה שנותר מסבתא שלי.

נכון, אני מתייחס רק לצד החומרי. היא עוד תחיה בזיכרון שלי ושל עוד כמה אנשים למשך תקופה מסוימת.

לאחר 94 שנים, כל מה שאדם צובר במרוצת חייו, נדחס אל תוך שקית פלסטיק קטנה.

לרגע היה נדמה לי שזה עצוב.

אך מה הטעם בצבירת רכוש?

האם זה משנה אם הותרת אחריך שקית ניילון קטנה או מבצר ובו חדרים מלאי זהב?

תקוותי שכאשר יגיע תורי, לא אותיר כלום, אפילו שקית.

שקיות לא נוטות להתכלות במהירות.

סבתא שלי: 1912-2006 (במיטב האופנה של שנות העשרים, כפי שהופיעה בתמונה בשקית)

אתמול בלילה, כאשר עליתי על אוטובוס ממרכז הכרמל נוה שאננה, עלתה שתי תחנות אחרי (טוב, אחרינו, אבל אין זה משנה מי היינו) גברת אחת.

היא הייתה נסערת על הנהג, לא בדיוק ברור לי מדוע.

היא צעקה. כל מיני משפטים, לא בהכרח ברורים, אבל ממה שהבנתי היא התלוננה שהוא לא עצר, שהוא התנשא עליה ועוד כל מיני תלונות, שממה שהצלחתי לראות ולהבין, לא היה להן בדיוק שחר.

במהרה, כאשר זו לא הספיקה לשחרר מידי פעם בכל מהלך הנסיעה קללה המלווה בתלונה, הכל בקול צעקה רם, הבנתי שהיא "משוגעת".

עניין השיגעון, הוא עניין יחסים, הוא מעוצב על ידי הכוחות בחברה. אפנה אתכם למישל פוקו (ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה") על מנת לקרוא על כך.

השיגעון הוא גם עניין יחסי, שכן בכל אחד ואחת מאיתנו, קיים הדמון, קיים השד המשוגע שעלול להתפרץ והכל בעצם עניין של מינון.

אבל בעודי יושב, מדבר עם מי שלצדי, הבנתי שאולי המשוגעים הגדולים ביותר הם אנחנו.

"אנחנו", כלומר השפויים.

ובאמת, בעולם כזה, כיצד יוכל אדם הנוהג על פי הנורמות להיחשב שפוי?

כל אותם חוקים מגבילים, המביאים כה רבים למרמור.

כמה פעמים שמעתם על אנשים שבמציאות הנוכחית, באם יש כזו, פשוט "נאבקים בשפיות"?

בעולם בו צריך להיות כל הזמן במין מרוץ אחר הצלחה, כבוד, עושר, אושר ויוקרה, הייחשב אדם שפוי אם הוא באמת עומד באותן נורמות חברתיות, באותה רצייה חברתית, הצורך להיות שונה ודומה במקביל, הצורך להיות מאושר ולהקריב כל מיני דחפים ועוד שלל ניגודים שכה קשה להחזיק איתם בשפיות?

דווקא אלו שבחרו, או לא בחרו, אלא פשוט כך קרה, להיות "לא שפויים", "משוגעים", הם השפויים האמיתיים.

אלו שבחרו להיות נטולי מחויבות,להיות מנותקים מ"המציאות" אלו שלעיתים אנו עשויים להביט בהם בצער, הם האנשים הנוהגים בדרך השפוייה יותר, הנכונה יותר.

כאשר ירדתי מהאוטובוס, היא עדיין הייתה שם.

ממלמלת לעצמה.

לי זה נשמע כמו עצבנות, רוגז.

אבל אולי, אולי היא באמת ובתמים הייתה מאושרת.

מספרים לנו (בגלובס, בטוש ובאתר האנרגיה) על שיגורו של הלווין הישראלי החדש - ארוס B.

לא אתיימר בכלל לדבר על משמעויות אסטרטגיות. הרי ברור שהמטרה שהלווין משוגר כעת, הוא להראות לאיראנים (שגם הם אגב, נוסף על פיתוח טילים ונשק גרעיני, שוקדים על פיתוח לווין, כך שבהחלט יש מין גרסה בזעיר אנפין של המלחמה הקרה בין ישראל לאיראן, בהבדלים קטנים מזו שהייתה בין ארה"ב לבריה"מ) שישראל לא יושבת ותשב בחיבוק ידיים לנוכח ההתקדמות  הגרעינית של איראן, כי הרי רק לישראל מותר להחזיק בנשק גרעיני (סרטון בעברית על הכור הגרעיני בדימונה אפשר לראות כאן).

אבל כן אתיימר לזלזל באנשים שבוחרים שמות ללוויינים בישראל...

גלולות כמו "עמוס" ו"אופק" בלענו, על אף שתמיד הם נראו שמות עלובים לעומת ספוטניק, ארלי בירד ועוד שמות קלאסיים אחרים שניתנו בשחר היסטוריית החלל ללווינים.

כאשר מגיעים לארוס, השם פשוט מעורר גיחוך!

נכון, מדובר בראשי תיבות של Earth Resources Observation Satellite, פרויקט שאפשר לקרוא עליו קצת כאן.

השם ארוס הוא גם שמו של אל האהבה במיתולוגיה היוונית (שבעקבותיו גם קרויות חנויות סקס למשל).

כמה משעשע לחשוב על לווין ישראלי, המיועד לריגול בסופו של דבר, המעופף לו ומשלח חצי אהבה לעבר איראן.

והלווין החדש - ארוס B.

לא זאת בלבד שמספרים לנו שמדובר בלווין אהבה, כעת גם מספרים על נטיותיו המיניות - לווין דו מיני בשם ארוס בי...

אם לא הייתי יודע שהלווין מקיף את כדור הארץ, הייתי ודאי מספר על אורגיות פרועות שהוא עורך עם ונוס ומארס (שלמרבה הצער הם אלים רומים ולא יוונים, מעבר להיותם כוכבי לכת).

כל הכבוד לישראל...

אני בטוח שעם השם הזה, האיראנים, ודאי משקשקים...

לפטר את האדם האחראי על שמות בתעשיות הביטחוניות של ישראל!

חיפשתי מידע על מכשירי ציתות לטלפונים סלולאריים (אגב, 1 במאי חרם, אני לא אדליק את המכשיר ואני מקווה שגם אתם).

לא, לא חשבתי להיהפך לבלש או לבלוש על מישהו, רציתי לבדוק לגבי איזה מתקן חשוד שראיתי היכן-שהוא ורציתי לבדוק האם אצליח לדלות לגביו מידע באינטרנט.

בכל מקרה, הגעתי לאתר Spyland, חנות וירטואלית לכל מיני דברי ריגול מתוחכמים לכאורה.

שם גיליתי שמוכרים מכשיר נוקיה 6100 המאפשר לחדור לשיחות יוצאות ונכנסות באמצעות קוד.

הרעיון פשוט - קנו מכשיר כזה לאדם שאתם רוצים לצותת לו ואז תוכלו להפעיל את המכשיר מרחוק כמיקרופון או סתם מנתר שיחות.

רק מה, יש משהו שלא היה ברור לי מהאתר, מה שהופך את האתר לחשוד בעיני...

התמונה של המכשיר (שהיא אני מניח להמחשה בלבד, גם אם לא נכתב זאת), היא של נוקיה 3100 ולא 6100.

לשון אחר, משהו כבר מעלה חשד שאולי החנות המתיימרת לספק ציוד ריגול מתוחכם, לפחות בכל הקשור לדגמי טלפונים סלולאריים, לא בהכרח בקיאה במה שהיא מספקת.

בסוף הטקסט המתאר את סגולות הטלפון, בנקודה הראשונה, נכתב שניתן לעקוב באמצעות במכשיר בכל מקום בעולם יש רשת GSM (פלאפון).

אני מניח שהם התכוונו טלפון סלולארי והמילה פלאפון היא שם גנרי לסלולארי, אחרת מאוד לא נעים לגלות להם שרשת פלאפון עובדת דווקא בטכנולוגיית CDMA ולא GSM.

יש לי חשש לא קטן, שהאתר הזה הוא אתר למכירת לוקשים יותר משהוא אתר למכירת ציוד ריגול, בילוש ומעקב...

פעם כבר הגעתי לאתר דומה שהציע מכשירי נוקיה 3310 מיושן, כאשר בדקתי בזאפ וכשניסיתי לברר את פשר המחיר התברר שמדובר במכשיר ריגול.

אז שאלתי חבר, שחשבתי שמבין בתחום, מה בדיוק מביא אנשים להשתמש במכשיר כזה.

הוא אמר שאפשר לתת את המכשיר במתנה לאישה ואז לעקוב אחריה...

חשבתי לי אז, כפי שאני חושב היום, שמדובר במעשה מכוער שאןי כדוגמתו.

מי שלא סומך על בת זוגתו, ודאי אינו סומך על עצמו, ובכל מקרה ראוי שלא יחיה איתה בקשר זוגי.

בכלל, התפיסה הזו, כאילו בת הזוג היא רכוש שלך, שאתה חייב לעקוב אחריו, לפקח עליו ולקבוע מה יעשה ומה לא יעשה הוא דבר עלוב לדעתי.

יתכן ובימים עברו, בהם ראיתי זוגיות באופן שונה, יותר "קונבנציונאלי", חשבתי אחרת. אבל כיום, אני חושב שהמטרה של קשר היא להגביל את בן הזוג, ראוי שלא ייכנס לקשר, ויינסה במקום להשתלט על איזו חברההנסחרת בבורסה.

ואם נחזור לסלולארי המיועד לריגול, הרי שאם השימוש בו למטרות מעקב אחרי עובדים, אנשים שתחת אחריותך, אנשים שאתה בקשר עסקי איתם וכן הלאה, גם אז, המכשיר הזה מדגים לי את הצדדים המכוערים במין האנושי.

מין שפכטל כזה, שנועד למלא חורים במוסר ובמהימנות של בני אדם.

אני לא סומך על אנשים שבחרתי לעבוד איתם, אז אני בודק שאכן הם עובדים.

ואם הסלולארי נועד לריגול עסקי, תעשייתי, הרי גם אז, מדובר במעשה שנראה שמעיד יותר על חולשה מאשר על כוח.

מרגע שאתה לא מסוגל לייצר את הדברים הראויים, אתה יורד אל המדרגה בה אתה גונב את רעיונותיהם של אחרים.

בכל מקרה אם אסכם, על החנות הזו, ספיילנד, אני לא סומך. המידע באתר שלהם נראה מעט מפוקפק, לפחות בכל הקשור למכשיר הספציפי (נוקיה 6100). התמונה לא מתאימה, הרשת אינה הרשת המתאימה.

אני גם לא סומך במיוחד על חנות המבטיחה דיסקרטיות מלאה (עם שלושה סימני קריאה!!!).

הרי כפי שהם דיסקרטים איתי, הם ודאי עשויים להיות דיסקרטים גם עם אנשים אחרים נגדי או לגבי.

מי שבוחר במודע שעיסוקו יהיה התחום האפל, בין המכוערים שיש, ראוי שלא אשתמש בשירותיו.

וכעת אני רק מקווה שלא ירגלו אחרי אנשים מטעם החנות של חברת י. אשל מערכות בטחון.