סתם..החיים שלי :)

לא יאמן כמה זה יכול להרגיע..באמת.

הרבה זמן חיכיתי לאיזה גמדון שיצוץ באמצע הלילה ויקח את האוטו לשטיפה אבל הוא לא הגיע.

לא היה לי כח לנסוע כי היום זה היה 'יום פיג'מה' כזה אז ירדתי למטה בכפכפים ושיחקתי במים בסבון..היה מרגיע..בלי יותר מדי מחשבות.

בכלל אני לא מבינה את עצמי, יותר נכון אני כנראה מאד מבינה וזה מבהיל אותי אז אני מעדיפה לחשוב שאני לא מבינה.

שמתי לעצמי מטרה..השגתי אותה ועכשיו אני פשוט עוברת הלאה. יופי, אבל..זה כבר לא כזה 'יופי' כשאנשים נפגעים.

אני יותר מדי מחושבת. לא החלטתי אם אני אוהבת את זה.

בכל אופן, עבר עלי שבוע ממש ממש רע, בנדוד שלי התחתן בשבוע שעבר ובאמצע החתונה אבא שלו התעלף, היה מפחיד.

ואז סופ"ש יש שבת-חתן וההורים שלי לא נוסעים אז החלטנו שהולכים רק ביום שבת..

ערב שישי אנחנו יושבים לראות טלויזיה פתאום מצלצל הטלפון ודודה שלי בוכה, היא מדברת עם אבא שלי וכעבור 3 דקות הוא לוקח את המפתחות של האוטו ונוסע בלי לומר מילה - אם אבא שלי נסע בשבת כנראה שקרה משהו רציני..אחרי 5 דקות עוד טלפון וגם אני לוקחת את המפתחות ונוסעת..מה קרה?

שישי בערב הוא ואשתו הטריה ירדו למטה כדי להיפרד מכל מי שהגיע ופתאום מתעופף לעברם בקבוק וודקה מקומה 3.

הוא בסך הכל הסתכל למעלה ושאל את חבורת הבהמות שעמדו בחלון 'למה?' וכעבור דקה הם דהרו לכיוונם עם אלות וסכינים.

איך זה נגמר? בנדוד שלי קיבל גרזן בראש - 12 תפרים , אחד נוסף אושפז לשבוע לאחר שנחתך לו גיד ביד והסכין מסתבר היתה מזוהמת, כל השאר בטראומה. הם פשוט הכו את כולם, את סבתא שלי, את הדודים, את בני הדודים..כולם.

לילה שחור. מסתבר שהמטומטמים האלה היו מסוממים ושיכורים שהתחזו לבחורי ישיבה כדי להשכיר את הדירה, מילה קטנה וכולם היו למטה עם הסכינים והאלות ורק חיפשו להרוג.

בנס הם לא חתכו אף אחד בצוואר/בטן/חזה..לא שזה נגמר כזה טוב.

יום שבת..איזה שבת ואיזה חתן...כולם יושבים ובוכים..מה שבטוח, את החתונה הזאת כל המשפחה לא תשכח לעולם.

ואני? אחרי שהגעתי למקום וראיתי איך סגרו הכל כמו זירת רצח, את כל הצוות של הזיהוי פלילי והחוקרים, את השחזורים ואת הסכינים..מתקשה להאמין שיש כאלה אנשים.

עד עכשיו הכל היה רחוק כזה, הזדעזעתי לשמוע אבל זה עדין היה רחוק, לא קשור אלי, ופתאום מבינים כמה שאי אפשר לקחת את החיים האלה כמובן מאליו, אי אפשר לדעת מה יקרה בעוד דקה.

תן לי אותי כמו שרציתי - אל תתן לי ללכת ממני

לילה טוב,

מאי

התעדכנות..

שיניתי לתמונות קצת יותר עדכניות מגיל 17.. :)

עדיין מוזר לי שחזרתי לכתוב, רק עכשיו אני קולטת כמה שזה היה חסר לי.

הימים בבית יכולים לגרום לאיבוד הזמן, אני לא מרגישה שחולפים ימים, אנשים צוחקים עלי שאני שואלת איזה יום היום..ובעיקר אני קצת שוכחת שיש עולם בחוץ.

בהתחלה הייתי קמה מוקדם ויוצאת לעשות דברים(לא מעניינים במיוחד אבל עדיין..), היום אני קמה מאוחר ויושבת מול הטלויזיה..בזבוז זמן.

אבל עדיין, למרות שויתרתי על שביל ישראל ואני ממש לא מתכוונת ללמוד לפסיכומטרי עכשיו אני אמצא תעסוקה (ותודה לכל האנשים שיושבים לי על העורק הראשי..)

אבל עכשיו אני בעיקר עסוקה בלחייך..החיים קיבלו תפנית מפתיעה וטוב לי.

לסיום - משפט קטן,

"הירקון זורם הוא נשפך לים..הזונות גם"

אם מישהו הצליח לפענח את המשפט הגאוני הזה אני אשמח להבין מה המשמעות..

(נשבעת שאני בורחת אם מישהו אומר לי 'בקרוב אצלך' מחר) 

לילה טוב :)

מאי

אתה מכיר אותי שנים,

אתה האדריכל שלי..אתה מחליט מתי להרוס ומתי לבנות.

אני הכישוף שלך ואתה ההשתקפות שלי,

אנחנו הולכים על חבל כל כך דק אבל מוכנים לקחת את הסיכון.

יש שיגידו זוג מטומטמים..אני הייתי מגדירה את זה כאהבת חסרת מעצורים.

זה סוחף, הייתי אפילו מדמה את זה לרכבת אינסופית -

אתה דוהר ודוהר למחוזות חדשים נהנה מהדרך אבל ככל שהמהירות גוברת כך גובר גם הסיכוי שהיא תרד מהפסים.

אני לא יודעת איך אתה עושה את זה, מציף שוב את כל הרגשות שמודחקים עמוק בפנים בנשיקה שאומרת הכל.

אתה משלים אותי, ולא משנה כמה אני אנסה בסוף אני חוזרת אליך

אני מחוברת אליך כמעט כמו אל עצמי.

אתה שומע אותי חושבת עליך - יודע שאני קוראת לך

ואף אחד לא יבין את החיבור הזה כי כשאנחנו יחד כל השאר לא קיים.

תחזור כבר הביתה,

כדי שהמילים יהפכו למציאות.

אם כבר להסתכן אז אני מהמרת עלינו - בהצלחה לי :)

לילה טוב,

מאי