פתחתי מחדש את הבלוג, היא היה פתוח על פוסט אחד שרשמתי בכיתה ה'.
אני לא מצפה שמישהו שאני מכירה יקרא כאן, אבל..אני לא מצפה שמישהו בכלל יקרא כאן.
נמעס לי מהן, מפעם לפעם הן רק גורמות לי לשנוא אותן יותר ויותר.
אני לא צריכה אותן, הן רק מעקבות אותי, רק פוגעות בי.
אני לא יכולה לסלוח יותר.
זה מבלבל.
ידעתי שזה לא יבוא כל כך בקלות.
ידעתי שאני כבר לא אוכל להתחבר למישהי כל כך מאז שזה קרה.
אם אתם קוראים את זה עכשיו, את בטח יותר מבולבלים ממני.
אז ככה,
הייתי ביסודי, התחברתי את מישהי, הפכנו לחברות הכי טובות, היו כל מיני קטעים באמצע שהם קצת פחות חשובים כמו עוד חברה "אוייבת" של החברה הכי טובה ועוד כל מיני,
בכיתה ד' החברה הכי טובה ישנה אצלי ואומרת לי שאולי המשפחה שלה תטוס לשליחות. לא התייחסתי ברצינות.
שנה בערך אחרי זה אני רואה אותה במשך מספר ימים מסתובבת עם חברה אחרת שהיא ממש טובה שלה, וכמעט נשברתי, היה לי קשה לראות את זה, שהיא לא מתייחסת אלי.
אחרי כמה ימים שתיהן באות אלי, והחברה הכי טובה מתחילה להגיד, שבעוד כמה חודשים היא טסה לארצות הברית לשליחותעם המשפחה שלה לשנתיים.
אז אני והחברה הכי טובה השניה שלה התחלנו להתחבר, דיברנו על זה כל הזמן, חלקנו את הרגשות, ואז התחלנו גם לדבר על דברים אחרים, דחקנו אותה לצד, זה הגיע לשיא שבוע לפני שהיא טסה.
נפרדנו ממנה, היא טסה.
שנה אחרי שהיא היתה שם, הייתי בארצות הברית אצל המשפחה, אמא שלי כמעט קנתה לי כרטיס טיסה כדי לבקר אותה. בסוף זה לא יצא.
אבל באותה תקופה דיברנו הרבה בטלפון יותר מבד"כ. זאת היתה התקופה שבן דוד שלי חלה בלוקמייה. היא לוותה אותי בכל התהליך, היא היתה היחדיה שסיפרתי לה על זה.
היא גם דיברה איתי ישר אחרי שהודיעו לי שהוא מת.
מספר חודשים אחרי זה היא חזרה לארץ, לביקור.
היא ישנה אצלי שישה ימים ואצל החברה הטובה השניה עוד חמישה ימים.
באותה תקופה היא רבה עם כל החברות חוץ ממני, היא שנאה את כולם.
היא חזרה בחזרה לארצות הברית. המשכנו לשמור על קשר.
בחנוכה של כיתה ז' היא חזרה, לתמיד.
יש אחרי שהיא נחתה ההורים שלה הסיעו אותה אלי והיא נשארה אצלי עד השעות הקטנות של הלילה בזמן שהמשפחה שלה ביקרה את הדודים.
ביליתי איתה שוב עוד כמה ימים באותו שבוע.
התחלתי להרגיש שהיא מתרחקת.
חזרנו מחופשת חנוכה לבצפר.
כל השכבה כבר ידעה שהיא תבוא.
כולם אמרו שהם לא יתנו לה להשתלט.
היא הגיעה עם ההורים שלה כדי להירשם לבצפר.
באתי, אמרתי היי, ואז הלכתי.
ואז ראיתי אותה יוצאת, וחצי מהשכבה מסביבה.
היא לא התייחסה אלי.
חשבתי שצריך לתת לה קצת ספייס.
אחרי שבועיים בלי כל יחס אלי, שאלתי אותה מה הקטע.
ואז היא שברה לי את הלב.
היא התחילה להגיד שלא השתנתי, שנשארתי אותה ילדה, שמיצידי זה טוב, אבל מצדה לא.
אחר כך היא התחילה להשמיץ את החברות החדשות שלי, ולהגיד שבחיים היא לא היתה מתחברת איתן, גם אם היו משלמים לה, או משו כזה.
אז רבנו.
אמרתי לה שהיא לא תמצא חברות אמיתיות, כמו שאני הייתי, כי היא הפכה לפרחה.
היא התעצבנה.
מאז לא כל כך דיברנו.
זה הדבר המרכזי שקרה. שבגללו הרגשתי שאני כבר לא אמצא את החברה הכי טובה שלי, לפחות לא בזמן הקרוב.
חוץ ממנה היו לי עוד שתי חברות הכי טובות, החברה הכי טובה מהצג השני שהתחברתי איתה בזמן שההיא עזבה, וה"אוייבת".
כולן נפלו לרשותיהן של הפרחות.
ועכשיו, אחרי שחשבתי שאולי בכל זאת מצאתי חברות טובות חדשות, הן הורגות אותי מחדש מבפנים, הרגשה קצת פחות רעה, בגלל הסיטואציה השונה, אבל, גם זה גרם לי לבכות.
ידיד ניסה לגרום לי להשלים איתן, לשכנע אותי שזה לא מה שאני רוצה, אבל אני באמת לא רוצה להיות חברה שלהן יותר.
כמו שאמרתי בהתחלה, הן רק פוגעות בי כבר כמה חודשים.
היינו רביעייה, במשך חצי שנה בערך.
היינו לכעורה הרביעייה של החברות הכי טובות שכולם ידעו את זה.
אני חושבת שלקחנו את הקטע קצת יותר מידי ברצינות. ויכול להיות שזה הרס.
עכשיו אנחנו רק פוגעות אחת בשנייה.
אם מישהו בכל זאת קורא את זה, אני אשמח אם תגיב, ואולי תנסה לעזור, כי עכשיו אין לי שום תשובה חוץ מלהתנתק מהן. שזה גם לא אפשרי לגמרי.
זה לא הדבר היחיד שמתריד אותי, או שקורה, לעת לעת אני אספר את הסיפור שלי.
אני רק צריכה שתדעו, אני לא כמו כל בת אחרת. לבנות יש תכונות משותפות. אצלי כמעט ואין. אני שונה, ממש שונה.
כינוי:
super_hiro
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
