אני מביאה לכאן את ברכתי לשנה החדשה :-)
לקראת השנה החדשה, ויום הולדתי הקרב, אני סוקרת את שעברתי בחודשים
הללו ותוהה מה, אם בכלל, השגתי. אני חושבת שההישג המשמעותי ביותר, לכאורה, הוא
העזיבה את גלובס, שהיה לי בית חם, מוגן ותומך.
אלא שכשעזבתי את
גלובס לצאת לדרכי כמאמנת, נותרתי
לפתע עם בדידות, אי-ודאות וימבה זמן פנוי. פנוי להרהר באותם בדידות ואי-ודאות, פנוי
לחוש במלוא עוצמתם את כאביי הפיזיים, שהרי יותר לא עבדתי 7-8 שעות רצוף, ששימשו
אותי גם להסחת דעת מהגוף.
ואם
לא די בכך, לכל השעות הפנויות, בהן לא אימנתי, נוספו רגשי אשמה על כך שרק נחתי ולא
הייתי פרודוקטיבית, יעילה ומועילה. בינינו, מי לא מכיר, או בעיקר מכירה, את זה,
חוסר יכולת לנוח מבלי לשפוט את עצמך, בלי מחשבות ביקורתיות, מחשבות על העבר והעתיד?
איך דואגים ל-WELL BEING שלנו, מבלי שכל הרעשים הללו יסתובבו בראש,
בתודעה שלנו?
את התשובה מצאתי
בספרים, וגם הודות לאימון שלי – חמלה. חמלה עצמית.
בספרות
הבודהיסטית מתוארת החמלה כרטט של הלב למראה כאב, כיכולת לראות את הקשיים שלנו
"בעיניים טובות". אנחנו זקוקים לחמלה, לא לכעס, כדי ללמוד לפתח רכות
ועדינות אל מול הקשיים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד (מתוך "הלב
הנבון").
חמלה באה מאהבה.
תרגיל ששמעתי פעם כדי לפתח אותה - דמיינו אתכם עומדים בדלת ומביטים בילד ישן.
מכירים זאת? מביטים באהבה, התמוגגות ומאחלים רק טוב.. דמיינו את ההרגשה. כעת הפכו
את פניו לפנים שלכם, אך הישארו עם התחושות.
חמלה עצמית היא
קודם כל בעיניי, קבלה. חמלה עצמית נעדרת שיפוט עצמי, כעס, טינה, חרדות, רחמים,
אשמה והשוואות עם אחרים. זו הידיעה שאני כפי שאני גדול ומספיק. המרחב החומל הזה,
שביני לביני, מאפשר מנוחה אמיתית ואף נתינה לאחרים. זה ההישג הגדול שלי, המנוחה
נטולת הרעשים.
"לב אמיץ
הוא כזה שאינו חושש להיפתח מול העולם. בזכות החמלה אנחנו לומדים לבטוח ביכולתנו
להיפתח לחיים בלי שריון המגן שלנו."
אני מאחלת שנה של
אהבה, חמלה ועשיית טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
