לפני תשעה חודשים בערך, כתבתי פוסט עמוס בציטטות ובהפניות, שחיבר בין הסיפור העצוב של אוניית אלטלנה, שבזמן כתיבת הפוסט ההוא מלאו לו 56 שנים בדיוק, לבין ההתלהמות המילולית שהיתה באותה עת בין המתנחלים ואנשי ימין מסוימים לבין אנשי שמאל מסוימים, בקשר עם הרעיון של פינוי רצועת עזה. אגב, החיבור לא היה שלי, שכן קריאות ל"אלטלנה שנייה" נשמעו באותה עת משני הצדדים, ושמעתי כאלה גם בזמן האחרון.
באותו זמן המונח "התנתקות" עוד לא היה שגור בפי כל, אם בכלל היה קיים, ופינוי עזה לא היה דבר מוחשי ובעל תאריך יעד, אלא נראה יותר כמו חלום רחוק (אני עצמי כתבתי שהגענו "למערכה השלישית והמכרעת. היא אולי תיקח שנתיים, ואולי שני עשורים, אבל היא בפתחנו"), אבל ברוח הנהמות האלטלניות ההדדיות, הבעתי עמדה סקפטית ביותר ביחס לסיכוי שההתנתקות תעבור בשלום וללא אלימות קיצונית. אגב, למי שלא קרא, אני ממליץ לקרוא את הפוסט ההוא ואת התגובות אליו, כי יש מה ללמוד מכל אלה על המצב וגם עלינו (מעניין אותי אם מישהו מהמגיבים שינה את דעתו מאז. ייתכן שאני כן, יש סיכוי שהיום אני פחות פסימי מאשר אז בקשר להצלחת ההתנתקות בלי יותר מדי אלימות וקורבנות).
לפני חודשיים בערך, כשההתנתקות כבר נראתה קרובה יותר ובעלת סיכויים של ממש, כתבתי פוסט הזוי, שכלל חלום בתוך חלום (חלום של אדם רגיל על חלום של מתנחל), ובו נגלה כבר פן אישי יותר של ההתנתקות, גם זה של המתנחל (שמתוך פחד ההתפנות מדמה את המפנים בחלומו למפנה אשפה שהוא גם רוצח סדרתי), וגם זה של האדם הרגיל (שלא מצליח להתחמק מהמציאות המעיקה גם בחלומותיו).
והיום, אחרי שתקציב ההתנתקות עבר ברוב גדול, וההתנתקות היא כמעט עובדה קיימת שתתרחש בקיץ הקרוב, מה כבר נותר לחדש בעניין הזה? אז כמו תמיד, החדשנות נותרת בידיהם הקריאיטיביות של הפרסומאים, שמפליאים לתאר עבור המתנחלים את תחושת אובדן הבית שלהם, ולתרגם אותה למונחים שיהיו קרובים גם אלינו.
אז הנה פרסומת להורים ולילדים שבינינו:
והנה פרסומת לאוהבי הגבינה ולבקיאים בסלוגנים הפרסומיים:
והנה פרסומת לאוהבי עולם החי:
ולסיום גם פרסומת לבעלי הנפש היהודית ההומייה:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
