והנה עוד מקרה שבו רופאים חסו על עצמם, ובכך תרמו רבות לאנושות.

עד שנות העשרים של המאה העשרים, המילה "היסטריה" שימשה כשמה של "מחלה כרונית" שאובחנה אצל נשים בלבד, ותופעותיה היו כאבי ראש, עצבנות והתפרצויות רגשיות חריפות.

בשנות השישים של המאה התשע-עשרה הבינו הרופאים ש"המחלה" נובעת מהעדר פורקן מיני, ותרופת הפלא שהם מצאו לה היתה עיסוי אבר המין הנשי על ידי הרופא, עד להרפיה מלאה, ושיאו של התהליך נקרא "היסטריה פרוקסיסמית" (Hysterical Paroxysm - ובמילים אחרות - אורגזמה או אביונה).

אגב, בתקופה ההיא רק חדירה נחשבה לאקט מיני, ולכן הטיפול שניתן על ידי הרופא - גירוי חיצוני של הדגדגן - לא נחשב כבעל אופי מיני בכלל. בכל מקרה, הרופאים המסורים המליצו על טיפול מונע של פעם בשבוע, לכל הנשים, כיוון שנמצא כי עד 75% מהנשים "חשופות" למחלה הנוראה.

אבל - וכאן נכנסת מצוקת הרופאים לתמונה - מכיוון שלא היה זמן לרופאים לעסות כל כך הרבה נשים עד לפורקן מיני מלא, פיתח ד''ר יוסף מורטימר, רופא בריטי, בשנת ‏1883 מכשיר עיסוי מיוחד, כדי שיקל על עבודת הרופאים, וזהו למעשה את הוויברטור האלקטרו־מכני הראשון.

בתחילה הוסוותה התכלית האמיתית של המכשיר החדשני, וככה גם בתחילת המאה העשרים הוויברטור פורסם בשבועוני נשים כמכשיר לבריאות ולרענון. כך למשל, בקטלוג של חברת סירס משנת 1918, פורסם למכירה "מנוע ביתי רב־תכליתי", שהפעיל מספר עזרים: מחבץ חמאה, מערבל, מטחנה, מקצף, וגם וויברטור כמובן.

תמונה של הדגם הראשון לא מצאתי, אבל ככה נראה הדגם השני, שיוצר זמן לא רב אחרי הראשון:

אז לא נשאר לי אלא להודות לרופאים העייפים, ליוסף הממציא, לרייצ'ל מיינס שכתבה על כך בספרה, לאייל הקורא שכלל את המידע הנ"ל במסגרת המאמרים הנוירומנטיים שלו (שהגעתי אליהם בחיפושים הרובוטיים שלי מלפני כמה פוסטים), ולמזדנבת שכתבה על כל זה לפניי, בדרכה שלה.