למשל, לחטט במגירות של אחרים אני כן אוהב. וגם סוסים. מאוד אפילו. סוסים, כן, יש בהם משהו מעודד רכיבה. רק בלי אוכף. אוכף זה לא דבר טבעי, אפילו שהוא עשוי מעור, אתה מבין לבד למה אני מתכוון. ורכיבה זה כן. טבעי, חופשי, למעלה, טבע, ריח של אדמה והרבה רוח בפנים. רק לא ליפול, כי נפילות זה ההיפך בדיוק. מה? לא, זה לא לא-טבעי, זה הפוך מלמעלה. אתה בטוח שאתה פסיכולוג אמיתי? כי יש יותר מדי דברים שאתה לא מבין.

למה לחטט? כי אני לא יכול לדבר עם מי שאני לא מכיר. ואני לא אוהב לשתוק. וגם לא זרים. אפשר גם לשאול, אתה צודק, אבל לחטט זה יותר טוב. גם אני עושה את זה לבד, וגם זה כמו משחק, וגם אי אפשר לשקר ככה. ניירות לא משקרים, והם מגלים הרבה יותר ממילים של אנשים. וחוץ מזה, אני לא יכול להתחיל לדבר עם מישהו זר, ואם אני לא אדבר איתו אז הוא יישאר זר. זה כמו מעגל כזה. במגירות אין מעגלים. הן מרובעות כמו שאני אוהב.

לא, סוסים לא מרובעים. אוף, אתה לא מבין כלום. יש לך מזל שאני לא אוהב להגיד לאמא לא, אחרת כבר מזמן הייתי מפסיק את הפגישות המשעממות איתך. ולפעמים, כשאתה מתחיל עם אתה יודע מה, אני ממש רוצה כבר ללכת הביתה. אז תבין, סוסים זה למעלה, מגירות זה למטה. סוסים זה מה שרואים בחוץ, ומגירות זה מה שמגלים בפנים. סוסים זה בשביל להרגיש ומגירות זה כדי לדעת. זה נורא פשוט, לא צריכים לשאול אלף שאלות כדי להבין את זה.

ושתדע לך שלא כל מה שאמא אומרת לי אני עושה. אם למשל הייתי מחטט לך במגירה ורואה שאתה רמאי... לא אמרתי שאתה רמאי, אתה לא צריך להתפרץ, רק נניח שהיית רמאי, לא הייתי נשאר פה איתך לעוד רגע אחד. אני שונא רמאים. מה? אם חיטטתי לך במגירה? אם אני אגיד שכן אז אתה תכעס שוב פעם, אני יודע. מבטיח? טוב, אז חיטטתי. בהתחלה, כמה פעמים, בזמן שהיית הולך להגיד למזכירה שלך שלא תכניס אנשים כי אנחנו בפגישה.

לא מצאתי שם כלום. רק ניירות משעממים יש לך שם. טוב נו, רק במגירה הנעולה מצאתי כמה דברים שווים. היי, הבטחת לא לכעוס. אתה כן כועס. כן, קראתי מכתב מוזר. רק רפרפתי, כי לא היה לי הרבה זמן. לא, אני לא אגלה כלום. מבטיח, כן. גם אתה הבטחת לא לגלות כלום מהפגישות שלנו. אם תקיים אז גם אני. אני לא רמאי, אמרתי לך כבר, אני אוהב סוסים. ורמאים לא.

אני יכול לשאול משהו? תמיד רק אתה שואל, או אומר לי מה לעשות. אתה אוהב לרכב? למה לא? אז אולי אתה רמאי? תוכיח שלא. בוא לרכב איתי בסוף שבוע, וככה תוכיח. אני אראה לך מקום סודי ביער שיש בו מחסן נטוש. יש שם ארונות ריקים עם מליון מגירות לחטט בהן. הכרתי שם כבר המון חברים. לא, לא ראיתי אף אחד שם, אתה מצחיק, זה באמצע היער וזה נטוש, אמרתי לך כבר.

חברים מהנייר, לא כאלו שמדברים איתם, רק כאלו שמכירים. שקוראים מה הם כתבו, או מה כתבו עליהם. לקחתי אותם לטיול איתי על הסוס כבר הרבה פעמים. והם, לא כמוך, הם נהנו ואפילו ביקשו עוד. מה לא ברור? שמתי את הניירות בתוך הכיס ורכבתי איתם. הם לא מדברים, אבל אני יודע מה הם מרגישים. מאיפה? ממה שכתוב. אני לומד מה הם מרגישים דרכם. ואני לא לוקח כל אחד לרכב איתי, רק כאלה שאני יודע שיאהבו את זה. כל היתר הם לא חברים שלי.

***

היום יצאתי מוקדם בבוקר לרכב. כשהשמש עלתה כבר הייתי עמוק ביער. אני אוהב לשוטט בלי כיוון, בלי שבילים, בלי אנשים, כדי לשכוח את הטמטום והרשעות של האנשים, ואת החוקים המטופשים שלהם. יש כל כך הרבה אנשים שחושבים שהם יודעים טוב ממני מה צריך לעשות, ויש גם את אלה שחושבים שהם צריכים ללמד אותי איך להתנהג. כמו אמא, או הפסיכולוג הדפוק ההוא. שמחתי שהוא לא בא איתי, כי כבר נמאס לי להסביר לו, ונמאס לי מכל החיטוטים שלו, כמו שהוא אוהב לקרוא לזה.

קשרתי את הסוס שלי ליד גדר הביטחון. קצת מסובך להיכנס פנימה, אבל כבר מזמן מצאתי את הדרך המושלמת. צריכים רק להידחק לתוך המנהרה שחפרו הזאבים, ויוצאים מהצד השני של הגדר. בפעם הראשונה ניסיתי לטפס עליה, אבל זרם חזק של חשמל הפיל אותי לרצפה. אבל אחרי שעוברים את הגדר זה כבר קלי קלות. ליד אחת הדלתות שכתוב עליה "מחסן פדראלי - אין כניסה - העבריין ייענש", יש חלון ששכחו לנעול אותו. רק צריך לטפס דרכו וזהו.

ובפנים יש המון תיקים שעל כולם יש סמל של נשר ובאותיות גדולות כתוב FBI, ובאותיות קטנות כתוב שם של איש או אישה. ובתוך התיקים תמיד יש תמונה שמשודכת לדף שנקרא "דוח מסכם", ומתחתיו יש כל מיני ניירות שמהם אפשר ללמוד הרבה על האיש או האישה. יש תיקים דקים שבהם אני בדר"כ לא קורא, רק אם התמונה מאוד מוצאת חן בעייני, ויש תיקים עבים שאפשר לקרוא בהם המון, ועליהם אני אף פעם לא מדלג.

התחלתי באות A, ועכשיו אני כבר כמעט באמצע B. את התיקים הכי שווים אני שם בצד, על מדפים שהיו ריקים קודם. יש לי מדף של תיקים שהם ממש כמו סיפורי מתח, עם מרגלים ויריות, ויש לי מדף של תיקים עם תמונות שוות של בחורות עירומות, ויש לי עוד כמה מדפים כאלה עם קבוצות אחרות של תיקים. אני הולך לפי הסדר, ובודק כל תיק. בהתחלה רציתי לקפוץ ישר לעבים, אבל התאפקתי, כי חשוב שיהיה סדר. רק לפעמים אני מחפש תיקים שנמצאים קדימה ברשימה, אבל אני תמיד חוזר בחזרה לסדר הרגיל אחרי זה.

למשל, ישר אחרי שהבנתי שיש שם תיקים על המון המון אנשים, ניגשתי לאות D וחיפשתי תיק על אבא ואמא, כי זו האות שבה מתחיל שם המשפחה שלנו, אבל לא מצאתי. וככה חיפשתי תיקים של עוד אנשים שאני מכיר. את הרוב לא מצאתי, אבל חלק כן. וגיליתי ככה הרבה דברים חשובים. אבא של גלוריה מהכיתה שלי, שהוא איש חשוב, אוהב לשכב עם זונות, ראיתי תמונות. אם היא תרגיז אותי פעם, אני כבר אראה לה מה זה. את התיקים האלה אני שומר במקום סודי, מאחורי ערימה של ארגזים, כי הם הכי חשובים לי.

והיום אני הולך לבדוק אם יש תיק על הפסיכולוג המרגיז הזה. המכתב שקראתי אצלו היה מוזר, ויש לי הרגשה שיהיה עליו תיק, למרות שרוב התיקים הם על אנשים חשובים או מרגלים, והוא לא נראה לי לא זה ולא זה. הוא צריך להיות באות Q, שזו האות עם כמעט הכי מעט תיקים, אבל אם אני לא אבדוק אני לא אדע. רגע, זה צריך להיות למעלה, אני צריך לטפס קצת... אני לא מאמין, יש לו תיק!

***

שלום. תודה, אני מעדיף לעמוד היום. לא, אמרתי לך, אני לא רוצה לשבת. כן, רכבתי ליער, אבל לא מצאתי שם חברים חדשים. אז מה עשיתי? קראתי. כל מיני דברים. על אנשים אחרים. גם עליך. כן, מה אתה מתפלא, יש שם ניירות של הרבה אנשים. אני לא יכול לגלות לך מה כתוב שם, זה סודי. זה סודי, כי ככה כתוב על התיק. מי כתב? ה-FBI. אני לא מקשקש שטויות. אם היית בא איתי, היית רואה בעצמך.

אתה לא חייב להאמין לי אם אתה לא רוצה. לא, אני לא מתכוון לתת לך דוגמא כדי שתאמין לי. גם לא דוגמא קטנה. רק לא הבנתי איך אתה פסיכולוג אם כתוב שם שאסור לך לעבוד בזה יותר, מלפני שנתיים. מה השתתקת? עכשיו אתה מאמין, אה? אמרתי לך. אני לא סומך על אנשים שמפחדים מסוסים. וגם לא על כאלה שנועלים מגירות. כמוך. אני הולך, ביי. ואני לא מתכוון לחזור יותר.

פעם אחרונה ודי? לא, אני לא רוצה. אמרתי לך שלא. אני לא מבין למה אתה חייב כל כך. יודע מה, בסדר, אבל זו באמת הפעם האחרונה, לא כמו שאתה תמיד אומר סתם, ובתנאי שתבטיח לי שאם אמא מתקשרת אליך לבדוק מה קרה, תגיד לה שאתה גם חושב שאנחנו כבר לא צריכים להיפגש יותר. טוב, תלך אל המזכירה להגיד לה שלא תכניס אף אחד, ואני בינתיים אוריד נעליים.