זה קרה כשיצאתי ממכון הליווי האהוב עלי, אחרי שהתרוקנתי נפשית ופיזית תחת ידיה (תחת; שדיה) המסורות של אלינה.

כשפניתי לרחוב אלנבי, בחלקו הנושק לים, עדיין מריח על עצמי את הריח הגמירתי שלי מעורב בריח הבושם הזול של אלינה, דרכתי בטעות על גוש חום למראה, עיסתי ומצחין. בבת אחת נעלמו שאריות ההנאה שבדרך כלל מחזיקות מעמד לפחות שעתיים-שלוש, ונותרתי עם לחלוחית דביקה בסוליית נעל ימין ובתחתוניי (אני אף פעם לא מתקלח במכוני ליווי, לך תדע מי היה במקלחת לפניך. מאותה סיבה אני גם תמיד נשאר בנעליי ובמכנסיי המופשלים וגומר בעמידה, מקסימום בכריעה).

נעמדתי, אחזתי בעמוד חשמל, והרמתי את רגל ימין בכיפוף כדי לאמוד נזקים. המראה שהצטרף לניחוח היה בלתי נסבל כמעט. הריקון המחשבתי ממקודם אפשר להרגשת הגועל, המטפסת בגרוני במהירות, להתנחל במוחי ולמלא את כל החלל שבו. התוצאה היתה דוחה, אך עוררה בי מעין דה-זה-וו. כבר הייתי פעם בסרט הזה, איכשהו.

ולפתע זה הכה בי. זו ההרגשה שמלווה אותי מדי יום בחירות. גועל צרוף בצירוף ריקנות לאה.

אך למה עלי להסכין עם זה?

למה שלא אמצא שלולית לשפשף-להסיר באמצעותה את הלכלוך שדבק בי מדי מספר שנים?

למה שלא אתמודד בבחירות המתקרבות לכנסת?

אני הרי בריא יותר משרון, רציונאלי יותר מפרץ, ואנושי יותר מביבי.

מיד סבתי על עקבותיי, ומיהרתי חזרה אל מכון הליווי, כשאני מנצל זיזים מזדמנים כדי להסיר את השאריות שנותרו על הסוליה, ומקווי מים קטנים כדי לשטוף אותה מהריח, וחוזר חלילה.

עליתי במהירות במדרגות לקומה השלישית, חדר 306, החדר הקבוע שלה, רחרחתי את ידיי (לוודא שלא דבקו בהן שאריות מהריח. מזל, לא), ופתחתי את הדלת לרווחה.

אלינה היתה עם גבה אליי, ומתחתיה ישב גבר בגיל העמידה, לבוש במדי תלמידת בית-ספר (לא ידעתי שהיא מוכנה לעשות כאלה דברים, אמרתי לעצמי, אבל לא נתתי לפנטזיות מודחקות להסיטני מהמטרה).

למשמע הרעש שהקמתי בהיכנסי, הגבר נדחק במהירות מפתיעה אל מתחת למיטה, ואלינה פנתה אלי במבט כעוס, לבושה בתלבושת שהיתה מעין הכלאה פרברטית בין מורה לזונה.

- אביגדור, שיעור שלך נגמר. אתה יודע, בלי תור אי אפשר לבקר אלינה.

- אני יודע אלינה, אבל יש לי משהו חשוב נורא לספר לך (תרשום לעצמך להזמין כזה מפגש גם).

- אי אפשר ככה אביגדור, תחכה בחוץ עד ייגמר שיעור זה קודם כל.

יצאתי החוצה והמתנתי במסדרון. למה היא קוראת לזה פתאום שיעור? אולי בגלל הקטע של בית-הספר. בינתיים שקלתי שמות למפלגה החדשה שאני אקים. עלו לי בראש לפחות שלושה.

בסוף יצא מחדר 306 בחופזה גבר שמליט את פניו בידו, ואחריו הגיחה אלינה, נשענת על משקוף הדלת בפנים חתומות.

- אלינה, אני רוצה שתרוצי איתי לכנסת.

- אביגדור, מה קרה לך? התחלת מדבר שטויות?

- לא, אני רציני. יש לנו סיכוי לא רע, כבר חשבתי על הכל.

- מה זה הריח הנורא הזה? אתה דרכת בחרא?

- כן, זה חלק מהסיפור, אבל לא חשוב, בואי נכנס אליך לחדר ונדבר על זה, את חייבת לשמוע.

- לא, אני רק היום ניקיתי חדר, אתה לא נכנס חדר ככה, אמרה, נכנסה פנימה, וטרקה את הדלת אחריה.

יצאתי מהמכון, מאוכזב נורא ואפילו מבויש במידה מסוימת. בכל זאת, זה לא נעים להידחות על ידי זונה. ומה שהכי עצבן אותי זה שהייתי כל כך קרוב להצלחה, ורק בגלל השטחיות שלה הכל נהרס.

כשהגעתי לפניה לאלנבי כבר נזהרתי יותר, ועקפתי את הגוש המרוח שעל הרצפה, בזהירות של מי שיודע איזה מוקשים עומדים לפניו.

חודש לאחר מכן, בבית, אוננתי כל יום מול תשדירי הבחירות, כמנהגי מדי בחירות לכנסת. הפרצופים לא עניינו אותי (במילא אני מדמיין את אלינה, או סבטלנה, במקומם), גם לא הסיסמאות, אלא צירופי האותיות שבפתח ובסיום של כל התשדירים הם שעושים לי את זה.   

זו הרגשה נהדרת להיות תלוי רק בעצמי, ולא בזונות קבועות או מזדמנות.

אולי אני אקליט את התשדירים ואגמל ככה ממכוני הליווי.

ואולי, אולי אפילו בבחירות הבאות אני ארוץ לכנסת לבדי. מי אמר שצריך לרוץ לכנסת דווקא עם זונות, כדי להצליח לעבור את אחוז החסימה?