חלק א' - התחלה

(1)

אם הייתי יודע איפה להתחיל, זה בטח היה קל יותר. הבעיה היא שיש לא מעט התחלות, וגם כמה סופים. ואולי אפילו סוף אחד שעוד לא התרחש עדיין, ואולי גם עוד התחלה חדשה אחריו, ואולי - וחוזר חלילה. הייתי מת שהיא תספר איתי יחד את הסוף, זה שעוד לא הגיע, שתעשה אותו איתי, אבל אני יודע שזה כנראה כבר לא יהיה. אתה בסיפור הזה נשארת לבד, חבוב, לחבר את הסוף.

החדר צבוע בצבע פלסטיק ירוק בהיר, די דוחה לטעמי, אבל זה באמת כבר פרט שולי. התפאורה לא משחקת בעיניי תפקיד כבר הרבה זמן, רק הנפשות הפועלות.

אני יושב על קצה המיטה שלה. התחת שלי מכווץ כדי שלא אפול. הגוף שלי רכון מעליה. היא שומעת בכלל? אין לי מושג. כנראה שלא. אבל רק בשביל הסיכוי הקטן שהיא כן מקשיבה, וגם אם לא, רק בשביל הידיעה שזה יוצא החוצה, ממני אליה, ולו רק בשביל אלה אני מדבר.

זה סיפור די סטייתי, מה שיש לי לספר לה. צבוע בצבע כחול כהה, בטח דוחה לטעמם של רבים, אבל מה שיגידו אחרים לא משחק בעיניי תפקיד כבר הרבה זמן, רק מה שחושבות ומרגישות הנשמות התאומות.

חייבים להתחיל איפה שהוא. רק תבחר מקום, תצבע לה אותו בצבעים מזהים, ותתגלגל משם. הכרונולוגיה היא לא זו שתקבע לך את הסיפור.

***

תארי לעצמך אי טרופי קלאסי. כמו פרסומת בג'ורנאל. מהאיים שהתקבעו בתודעה המערבית כסמל החופש האולטימטיבי. אני בטוח שאת מבינה למה אני מתכוון, אבל אני אפרט. הכל במילא חרוט אצלי, וזמן לא חסר.

בחוץ הכל מאיר. השמש זורחת. הים נוצץ. קרוב לחוף המים בצבע תכלת בהיר וצלול, ככה שאת יכולה לעמוד במים עד לברכיים ולראות את הדגים משחקים בתופסת מסביבך ובין הרגליים שלך. רחוק יותר לכיוון העומק המים משנים את צבעם בהדרגה עד לכחול אינסופי. החול חלק ומשיי, בצבע לבן-זהוב. הגרגירים רכים מספיק כדי לא להכאיב כששוכבים עליהם, אבל די גדולים כדי לא להפוך לאבקה נמרחת. באמצע האי הכל מוריק בצמחיה טרופית עבותה, כזו שקשה לפלס בה דרך, ובחוף עצי קוקוס נושקים לשפת המים. מסביב הים מנוקד בריפים רדודים של אלמוגים, שמעליהם מסתובבות תדיר כמה סירות דייגים.

האי אליפסי ולא גדול, ואפשר להקיף אותו בהליכה של כמה שעות. יש בו שני כפרים, אחד בכל צד של האי, שמיושבים על ידי כפריים נחמדים, כהי עור ודי פרימיטיביים במנהגיהם. בשאר האי פזורות בקתות בודדות, פה ושם, ובהן בעיקר תיירים שמחפשים מקום להשתזף בו, וליהנות מהחופש ומהטבע.

והוא מנותק מהעולם. אפשר להגיע אליו או לצאת ממנו רק במעבורת, שמגיעה אל האי פעם בשבוע, אחרי שיט של מספר שעות מאי גדול יותר. אין בו קליטה לטלפונים ניידים, אין גישה לאינטרנט, גם לא טלוויזיה, רדיו או עיתונים, ואסור להכניס אליו מכשירים לווייניים.

ככה זה מתחיל. נגיד. היית קונה את זה בתור מקום טוב להתחיל בו, לא?

***

קשה לי להאמין שהיא לא זוכרת מזה כלום. איך דבר כזה יכול להימחק מהזיכרון בבת אחת? זה כמו לאבד חיים שלמים, זה כמו לאבד זהות. אתה בסיפור הזה נשארת לבד, חבוב, לספר את ההתחלה. אבל מה זה חשוב, תמשיך לדבר אליה, זה טוב בשבילה. זה טוב גם לך.