(2)

בדקות שלפני העזיבה, חודשיים בלבד לאחר שדרכנו לראשונה על האי, חודשיים שהיו מעין נצח קטן, שאלת אותי אם האי לא מזכיר לי בית כלא. בית כלא?! אלוהים יודע איך הגעת לדימוי כזה מזעזע.

- למה בית כלא? בגלל הקונוטציה של מה שעשינו כאן? עניתי באיפוק.

- לא, לאו דווקא, השבת, גם סמל חופש קטן-מימדים יכול להיות לא יותר מכלא מודרני.

- אני לא רואה את זה ככה. בעיניי זה היה אחד המקומות היחידים שיכולנו לעשות בו מה שבאמת רצינו.

- אני מבינה. והיית מוכן להישאר כאן, נגיד, למשך שנים?

-  איתך? כמו שזה היה? ברור, בקלות. ואת?

- זה במילא כבר לא רלוונטי, לא?

- לא.

- אז בוא נשאיר את זה ככה. עם התשובה שלך מרחפת בחלל האוויר.

***

אני מניח שבאמת השארתי את זה ככה, עד היום, את כל סיפור המעשה. אולי, אם הכל היה ממשיך כצפוי אחרי זה, הדברים היו נראים אחרת. הייתי מרפד את המציאות, מעוות, מסנן, כמו שכולם עושים ברטרוספקטיבה. אבל רצה הגורל והתמונות והזיכרונות קפאו אצלי בראש. ככה זה כשהעבר לא גולש בטבעיות אל עבר העתיד.

האמת, אולי היה עדיף שזו תהיה ההתנהלות, הטבעית משהו, של מהלך הדברים - הדחקה ושכחה. למרות המחיר שהייתי משלם, והייתי משלם ועוד איך, זה היה שווה. אני מעדיף להיות זה שמשלם את המחיר, מאשר שזו תהיה היא. ולא רק מטעמים של אהבת הזולת, ולא רק מהטעם של אהבתי שלי אליה, זה פשוט היה הרבה יותר קל עבורי ככה.

אבל אין מה לעשות. היא פה, ואני רכון מעליה, והקירות הירקרקים רכונים מעליי, והחיים של שנינו מרחפים מלמעלה, והעבר המשותף שלנו מתפרקד מתחת למיטה שלה. וכנראה שתפקידי הוא להוציא אותו משם.

***

אני לא מבין איך פתאום נגררתי להתחלה של הסוף. של אחד מהם. אני חייב לעשות סדר בדברים, אסור לי להתייחס אליך כמו למי שמבינה על מה אני מדבר. את צריכה התחלה קלה לעיכול.

טוב, בואי נתחיל מהתחלה. מהתחלה אחרת. קודם כל יש אותי ואותך, ואת האי הזה שנפלנו עליו, ואחר כך יש את מה שעשינו, ובסוף אולי גם איפה טעינו.