חלק א' - התחלה

(3)

באחת הבקתות שבאי נמצאים שניים, את ואני. לקחנו פסק זמן מהעולם והחלטנו למצוא גן עדן לכמה שבועות. לא הגבלנו את עצמנו בזמן, החלטנו שנישאר עד שהכסף או החשק ייגמרו.

כל בוקר, למשך כשעתיים, אנחנו מתנהגים כמו זוג נופשים רגיל. יוצאים מהבקתה אל החוף, אוכלים ארוחת בוקר של פירות טרופיים, שיק, מוזלי ופנקייקים על שולחן קש מול הגלים, משכשכים את הרגליים במים תוך כדי האוכל. אחר כך נושמים את האוויר הפתוח, קוראים ספר, יושבים מחובקים, נשענים זו על זה, או סתם שוכבים על ערסל ומתערסלים בשמש. מרחוק, וגם מקרוב, אנחנו נראים כמו זוג ממוצע בחופשת ירח דבש.

ביתר שעות היום, וגם בלילה, אני כמעט ולא נראה בחוץ. לפעמים שנינו מסוגרים בבקתה ולפעמים את מסתובבת באי לבדך, מטיילת, מדברת עם אחרים, אוכלת עם חברים שמצאת על האי, או סתם שוזרת מחרוזות צדפים אינסופיות. לעיתים את נראית מבלה שעות ללא חברתי, נהנית, אפילו מפלרטטת, חוזרת לבקתה באמצע הלילה, והכל בלעדיי. בחורה לבבית שכזו, שמנמנה אבל מושכת, בשנות השלושים פלוס, מתחברת בקלות עם אחרים, נראית עדינה למראה, אפילו קצת שבירה, עם צחוק מתגלגל שמשרה אווירה טובה על כל מי שנמצא סביבה. מהר מאוד למדו כל דיירי האי, קבועים וגם מזדמנים, להכיר אותך.

ואני, אף אחד לא יודע מה מעשיי באותו זמן שאת מסתובבת לך בלעדיי. רוב התיירים עוזבים את האי אחרי שבוע, מקסימום שבועיים, ככה שעד שהם שמים לב לעניין, הם כבר נעלמים. אבל ישנם תיירים ש"נתקעו" באי לתקופה ארוכה יותר, ואלה כבר החלו לרכל. לשאול אותך, או אותי, מה פשר התעלומה, אף אחד לא העז. אבל בינם לבין עצמם הם בטח העלו השערות שונות ומשונות. היא כל כך נחמדה, שהוא בטח טיפוס מתבודד ונרגן, זו וודאי היתה הדעה הרווחת.

***

זה נורמאלי, לדבר אליה ככה בקול? שלא יחשבו שאני משוגע, מדבר לעצמי. אני באותה מידה יכול ללחוש בתוך לבי, והיא תשמע. וגם ההיפך, אולי אפילו אם אני אצעק, היא לא תשמע כלום. אבל הרבה טוענים שזה טוב לדבר ככה, להחדיר לה מילים למוח, גם אם זה לא נראה שהיא מגיבה. אז שיחשבו עלי מה שהם רוצים, אז מה. כבר באי התרגלתי לזה שרואים בי טיפוס מוזר בגללה.