יש כבישים שמכילים צמתים חשובים.

יש כבישים שבהם אסורה פניית פרסה.

ויש כבישים שכשחוצים אותם רצוי להסתכל דווקא לצד המנוגד לכיוון התנועה.

כשהתעוררתי בבוקר היתה לי הרגשה שהנה בפתח עומד לו יום שאינו ככל הימים. לפעמים אני בוחר להקשיב בתשומת לב להרגשות בלתי מבוססות, ולפעמים אני דוחה אותן בטענה שאין מקום לאינטואיציות בדברים שאינם נוגעים לרגש. אם יש כזה דבר בכלל. הפעם פשוט מיהרתי לצאת החוצה.

חייתי את חיי בפראות. בלי הרבה התחשבות ובלי הרבה סנטימנטים. היו לי גם את המראה ואת הכסף בשביל להרשות לעצמי לוקסוס כזה. קשרים זוגיים ועבודות לא החזיקו אצלי מעמד יותר מכמה חודשים, לרוב בגללי. בשלב מסוים הייתי מואס בקיים או שפשוט משהו חדש ומפתה יותר היה צץ לו. כשזה היה קורה, לרוב לא הייתי מסתכל אחורה, אלא ממשיך הלאה לדרך חדשה. מדי פעם הייתי נתקל במקרה במישהו מהעבר, לפעמים מישהו שננטש על ידי ללא מחשבה שנייה, וכשזה היה קורה לא הייתי מתנצל ולא מרגיש אי נעימות, כי עוד בתחילתה של כל מערכת יחסים הייתי מבהיר שלא נועדתי להתקשר לזמן בלתי מוגבל ושבשלב מסוים לבטח אפרוש כנפיים, עם התראה או בלי.

יצאתי בדהרה לכיוון הכביש מהיר. הייתי כבר באיחור וכל מה שאני צריך כדי לעבור את המהירות המותרת הוא רק תירוץ מהסוג הזה. נהגתי מהר אבל לא בפראות. כמו בחיים. אני לא חייה פראית על הכביש. כביש רחב, ארבעה מסלולים, נהיגה במסלול השמאלי, נוף רחב ולא לגמרי עירוני, תנועה דלילה, מזג אוויר שמאפשר לפתוח חלון לגמרי גם מעל 150 קמ"ש, תנאים אופטימאליים מבחינתי.

אחרי כמה עשרות קילומטרים הבחנתי בכתם ירוק על הכביש, ישר מולי. בהיתי בו, בזמן שהוא גדל במהירות. זו היתה מכונית איטית להחריד במסלול שלי. האטתי קצת והבהבתי לה, אבל היא לא ירדה מהמסלול. התקרבתי אליה במהירות גדולה מדי. רגע, היא עומדת. אין ברירה, סטייה חזקה ימינה ואז שבירה שמאלה כדי לאזן. אבדתי שליטה והתנגשתי תוך כדי חריקת בלמים באוטו הירוק ואחריו בגדר ההפרדה, ומהעוצמה הועפתי חזק ימינה עד לשולי הכביש.

הצלחתי לצאת בעצמי מהרכב המעוך, והתמוטטתי על הרצפה. על סלע קטן לצד הכביש ישבה אישה והסתכלה בי בעניין. לורה. נפרדתי ממנה לפני כמה שנים אחרי חודשיים מהמדהימים בחיי. ללורה הייתה יכולת לחזות את הנולד. בהתחלה הייתי צוחק עליה כל פעם שהיא טענה את זה או שסיפרה לי מה עומד לקרות עוד כמה דקות. אחר כך הייתי המום מהתוצאות. ובסוף התרגלתי והתייחסתי לזה בטבעיות. היכולת של לורה לצפות דברים לא היתה מוחלטת. גם לא היתה לה שליטה על הכוחות המיוחדים שלה. מדי פעם היו לה חלומות בהקיץ בהם היא דמיינה אירוע, שהיה מתרחש כמה דקות, שעות או ימים לאחר מכן.

לורה היתה יכולה לחזות דברים שייקרו לה, לקרובים אליה או לסתם אנשים שבמקרה היו בסביבתה באותו רגע. את הפרידה שלנו לורה דווקא לא דמיינה. יום אחד נתקלתי בילדה צעירה, צעירה ממני ומלורה בכעשר שנים, ואחרי בוקר וצהריים משותפים על שפת הים הזמנתי אותה לנופש של שבועיים בקריביים. באותו היום יצאנו לדרך, וללורה הודעתי מהמטוס שאני לא חוזר יותר, ושנעביר את החפצים של כל אחד מאיתנו שנשארו בבית של השני באמצעות שירות שליחויות. מאז לא ראיתי אותה ולא שמעתי ממנה יותר עד היום. נזכרתי בה בגעגוע כמה פעמים, אבל געגוע זה מסוג הרגשות שמודחקים אצלי אוטומאטית. גם את הילדה ההיא לא ראיתי מאז שנגמר הנופש המשותף שלנו. וגם לא התגעגעתי.

במאמץ ניכר הצלחתי להתיישב. לורה חייכה ואמרה שהיא מצטערת על זה שהאוטו שלי, שהיא יודעת שאני כל כך אוהב אותו, יצא כנראה תמידית מכלל שימוש. הלמבורגיני שלי היתה כנראה הדבר היחיד הקבוע בחיי. עד עכשיו, לפחות. ניסיתי לקום ולשאול אותה את השאלות המתבקשות אבל לא הצלחתי. היא עשתה לי עם היד תנועה של "לאט, תנוח קודם", והוסיפה שהיא יודעת שיש לי בטח הרבה לשאול אותה, אבל היא תענה בעצמה בפירוט, ואם תהיינה לי שאלות בסוף אני אוכל לשאול אותה אז.

לורה הסבירה שבאמצע הנהיגה באוטוסטראדה הבליחו לה בראש תמונות של האוטו שלה מעוך, ומייד היא חרקה, עצרה באמצע הכביש, יצאה ממנו, וצעדה למרחק בטוח בשולי הכביש. רק כשהתיישבה על הסלע הופיעו לה בראש תמונות של האוטו שלי, ודקה אחרי זה התאונה קרתה. היא שוב ביקשה סליחה, ואפילו מחתה דמעה, כאילו שזו היתה אשמתה.

תפסנו ביחד טרמפ לעיר, ובדרך עשיתי את כל הסידורים הנחוצים עבור המכוניות של שנינו. הלכנו יחד לאכול צהריים ולהירגע, ולורה הגישה לי שקית, שנייה לפני שהקאתי את כל ארוחת הצהרים על השולחן. לורה הציעה לי ללכת להיבדק אצל רופא, בגלל האפטר-שוק, אבל סירבתי, ביהירות אופיינית, כמו שהיא כינתה את זה.

לא נפרדנו הרבה בשלושת החודשים הבאים. לורה עברה לגור אצלי, וממש הרגשתי מאושר איתה. בפעם הראשונה בחיי עלו לי בראש שאלות בנוגע לעתיד של הקשר שהתפתח בינינו, וברגעים מסוימים אפילו הייתי מסוגל לדמיין אותנו ביחד לתקופה ממושכת. לפעמים לורה נראתה לי קצת מסוגרת, או מרוחקת, דבר שלא ממש התאים ללורה ההיא שהכרתי, אבל היא נשבעה לי יותר מפעם אחת שהיא לא כועסת יותר על העבר, ושהיא מתמודדת עם בעיה אחרת שמציקה לה. לא היתה לי סיבה שלא להאמין לה. לורה אף פעם לא טרחה לשקר, ממש כמוני. אבל בעוד שאצלי זה נבע בדרך כלל מחוסר איכפתיות, אצלה זו היה חלק מדרך חיים של אמירת אמת. רק את הדמעות הלא מוסברות שהציפו אותה פה ושם היה קשה לי להסביר.

יום שבת אחד לורה קראה לי להתלוות אליה לנסיעה קצרה. היא עצרה את האוטו בפתח של בית חולים. "תיכנס ותבקש לעשות צילום ראש" היא אמרה לי.

"זה משהו רציני? את לא באה איתי?"

"לא. אני נשארת כאן. אני אשלח מישהו לאסוף את הדברים שלי מהבית שלך מחר או מחרתיים."

"אני הולך למות?"

היא הנהנה בראשה, "תוך שבוע בערך".

ניסיתי להבין למה היא לא מתכוונת לעמוד לצידי. הרגשתי מטופש לשאול כזו שאלה. עשרות פעמים בעבר שאלו אותי בסיטואציות דומות של נטישה "למה?" ותמיד עצם השאלה נראתה לי התגלמות המסכנות. אבל לא היה לי רעיון משלי. הרי היה לנו טוב ביחד. ופתאום זה הלם בי.

"ידעת את זה עוד ביום שנפגשנו, נכון?"

"נכון". לורה חייכה חיוך עצוב.

לא יכולתי להתאפק יותר. "אז למה?!"

"חייבים סיבה?" היא ענתה בלי להסתכל אלי, ומיד אחר כך, כאילו התחרטה על דבריה, היא הישירה אלי מבט ואמרה "תראה בזה סוג של נקמה. שם על הסלע ראיתי שהזמן שנותר לך הוא קצר. ידעתי שזו ההזדמנות האחרונה להחזיר לך כגמולך בשם כולן. רציתי שתרגיש פעם אחת איך זה להיות נעזב."

"קצת מאוחר להפיק מזה לקחים, אה?" אמרתי בחיוך חמצמץ.

את השבוע האחרון של חיי ביליתי בהכאה על חטא, איתור אקסיות לשם התנצלות, וניסיונות בלתי פוסקים לשכנע את לורה להיפגש איתי לפגישה אחרונה. סיפרתי לה על התפנית המאוחרת שחלה אצלי, אבל כלום לא עזר. היא סירבה. כשהסוף בא שרבבתי מבין שפתיי "מצטער". אבל תמיד אמרתי בעצמי שמילים הן זולות.