והשלישי - ברוח התקופה - זכר ליציאת מצרים.

פוסט עם סוף אופטימי

אחרי שיֶנוסו ויֶמוצו כל כלי הנשק, המשחיתים והאובדניים גם יחד,

ואחרי שכולם ימותו, ככה שלא יהיה יותר מי שיבכה על אלה שנקטלו,

ואחרי שיתרוממו לשמיים רעשים חזקים ועננים מתאבכים,

ואחרי שהעולם ייחרב, זאת אומרת האנשים, הג'וקים בטח ימשיכו בשלהם,

אחרי כל אלה ישרור השקט הפסטורלי המדהים ביותר שהיה פה מאז הולדת המהפכה התעשייתית,

והשקיעות ספוגות החלקיקים-הפוסט-פיצוציים תהיינה מרהיבות, אולי המרהיבות  מאז ומעולם,

אבל העיקר, העתיד הקרוב-רחוק יהיה חף ממלחמות ונטול בני אדם,

וכדור הארץ יהיה מקום מושלם לחיות בו (במקומות שאליהם הקרינה לא תגיע).

פוסט עם התחלה אופטימית

זה היה יום אביבי יפהפה, ממש לפי הספר. ובפרפראזה קצת מאריכה על ביאליק - השמש  זרחה, העננים נעלמו, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, העצים לבלבו, השדות הוריקו, החיות לחכו, הגורים ינקו, והמראות בחוץ נראו נוצצים מתמיד. והכל נראה היטב ובבירור מחלונו הפתוח של הרכב. ואז הסוחט סחט את הכפתור האדום והגיע סופו המוחלט של העולם. בחטף. ויתר דברי הימים של העולם הם כמו שכתבתי בפוסט שלמעלה.

יציאת מצרים

תמיד כשמסיימים פעילות מאומצת ומעיקה יש מין תחושת הקלה סוחפת. לא משנה כמה התעייפתם, כשזה נגמר מרגישים רעננות כובשת. לפעמים היא יכולה להימשך דקות מועטות עד לשקיעה טוטאלית של אובדן כוחות, אבל ברגעים שהיא קיימת, היא ממלאת אתכם באנרגיה חיובית ומחויכת. ככה הרגשתי אתמול בדרך דרומה מהמנחת שבו עשיתי מילואים בימים האחרונים.

וכדרכי בשעה שאני מחויך ונינוח (מה גם שלא אני נהגתי), אני שוקע במחשבות אובדניות וסופניות. על סוף העולם, אם אפשר. התקופה הכחולה-מטאלית-של-ליאו, אם תרצו. תקופה רגעית אמנם, אבל כזו שמותירה רשמים חזקים. יש בהן משהו מרגיע, מנחם וגם וודאי, במחשבות האלה - הן נכונות (במובן הזה שהן תתממשנה מתישהו) והן משרות שלווה (במובן הזה שאחרי התממשותן אין עוד מקום לדאגה).

והיום בבוקר הגעתי למשרד וגיליתי קובלנות על נוגותם של הפוסט ששחררתי באמצע המילואים ושל קודמיו. ובאמת שרציתי להבליח לעולם חדש של פוסטים מרניני נפש, אפילו רק כדי לרָצות, אבל ככה באמצע קריעת ים-סוף? עוד לפני שהמצרים טובעו על כל חיילם ורכביהם?

אז אני מרגיש שאני חייב קצת הסברים, ואולי הפוסט הזה יהיה מקור להפניות עתידיות מצידי. הטריאפוסט הזה הוא מעין מחאה (לא מגובשת, לא ממוקדת, וכזו שלא מופנית כלפי אף אחד ספציפי) - מחאה כנגד הזיהוי ביני לבין הדמויות שלי וכנגד נקודת המבט הנגטיבית במסגרתה סוקרים פוסטים פסימיים. אצלי לפחות - כמי שחונך על ברכי האמונה שחיי האישיים לא מהווים פנינה ספרותית - ככל שאני מרוצה יותר מחיי, הנטייה שלי לכתוב על מוכי גורל או בעלי נטיות אובדניות גוברת. כי הרי ההיפך מלא-מעניין צריך להיות מעניין. מעין הגיון צרוף פנימי שכזה, שבטח מאפיין רק אותי.

אבל אל חשש. החזרה לשגרת העבודה המתישה תאפיל במהרה על ההתעלות הרוחנית הפוסט-מילואימניקית שלי, ואני מאמין שבקרוב מאוד העולם הפוסטיסטי שלי יראה ורדרד בהרבה. נותר רק לצלוח חופשה בסיני, שלאור תכונותיה החיוביות בעליל בטח תניב פוסט על קריסת היקום והימעכות החלד על ידי יצורי אופל שלא נחזו מרושעים מהם.

וכמה ברכות חגיגיות לסיום. אני מאחל לכל אחד מכם עגל זהב פרטי משלו כמתנה לחג, כזה שיהיה אפשר לנתץ אותו כמחאה על הריקבון שפשה בעם (זה בשביל המבוססים שבחבורה, שכל מה שנותר להם להלין עליו הוא המצב הלאומי) או למכור אותו למרבה במחיר (במקרה שתנאי מחייה בסיסיים מעניינים אתכם יותר מהמצב הלאומי).