חבית מלאה בחומר מתלקח שהועמסה על משאית במתחם מפעלי ים המלח בניגוד לנהלים, התנתקה והחליקה מטה בעליות שבין ים המלח לערד, והחלה מתגלגלת לאיטה במורד הכביש, כאילו היא מסרבת לעזוב את המקום בו בילתה את כל חייה.

במקום אחר בדרום הארץ החלה מכונית מאזדה סדרתית מסע ארוך אל תוך הלילה, שסופו בקיבוץ בעמק בית שאן. נהגה התחיל את הנסיעה עייף ורדום, אחרי יומיים מאומצים של עבודה על פרויקט השקיה מיוחד, אבל הצטייד במלאי כמעט בלתי מוגבל של בקבוקי מים מינראליים על תקן של תרופת פלא.

מחפוד היה נער מסוגר. כך היה עוד מימי ילדותו, אך הדבר החמיר לאחר שהוריו נהרגו לפני שנה בשעה שטיילו ברחוב עם אחותו הקטנה. הם חלפו בסמוך למכונית שמאוחר יותר נתבררה ככזו שהובילה כמה בכירים מהחמאס, וחוסלה חיסול ממוקד יחד עם עוד כמה עוברי אורח ששהו במקום.

[יומיים קודם לכן נתקלתי לראשונה בדבר הזה שנקרא בלוג. דפדפתי בוואי-נט וכותרת עם השם "בלוגים חדשים" משכה את תשומת ליבי. למחרת היום כבר הצצתי בכמה בלוגים, ועוד יממה חלפה עד שגמלתי בליבי לפתוח בלוג משלי.]

נהג המשאית לא הבחין במתרחש אלא רק לאחר שמכונית שעקפה אותו, ושניצלה בנס מפגיעת החבית, צפצפה אליו וסימנה לו שהמטען שנשא השתחרר. כשעצר הנהג בצד הדרך הוא הבחין בחבית מתעקלת יחד עם הכביש, מנצנצת באור אחרון של שמש, ונעלמת באחד הסיבובים, כמה מאות מטרים מאחורה ולמטה. בפניו עמדו שתי ברירות. לתמרן באמצע המדרון הסיבובי פנייה של 180 מעלות ולנסות לראות מה עלה בגורלה של החבית, מבלי יכולת להעמיסה בחזרה על המשאית, או להמתין כמה דקות לראות אם יתרחש פיצוץ, ואם לא, להמשיך בדרכו כאילו לא קרה כלום. הוא בחר באופציה השנייה.

נהג המכונית פיהק ומצמץ לסירוגין מתחילת הנסיעה, אבל הצליח להשאיר את עיניו פקוחות במשך מרבית הזמן, כשהוא מזליף על פניו נתזי מים ברגעים הקשים. הוא עבר כבר ריטואלים דומים בעבר ולא נראה מוטרד מהסיכון המחושב שלקח כשסרב להצעת לקוחותיו לבלות את הלילה בביתם. אין כמו שינה ממושכת במיטה הביתית אחרי כמה ימים מחוץ לבית.

מחפוד עבד למחייתו כסבל מחסומים. הוא העמיס על מריצה קטנה כלי בית, שקי אוכל, או כל חבילה אחרת, והעביר אותה מצד אחד של המחסום לצידו השני, תמורת כמה שקלים או דינרים ירדניים, ובכך חסך ממעבירי הסחורה המתנה של כמה שעות בתור.

[כשהייתי בתקופת בתי הספר, וכך גם בצבא, הייתי כותב סיפורים. חלק מהם גם הראיתי לחברים, ואחד שהפך למעין מיני-ספרון גם זכה לתהודה מסוימת בין חבריי, אבל מעבר לכך שמרתי את הסיפורים שלי לעצמי. לעצמי ולעוד חבר אחד, שלימים נהיה סופר ומשורר, שאיתו חלקתי את רובם של סיפוריי ושיריי, והוא חלק את שלו איתי. מאז הצבא ועד היום לא כתבתי יותר מאום, מלבד שירי אהבה אינטימיים שנכתבו עבור נורמה. וזה לא שלא רציתי, רק שהיו חסרים לי הקטליזאטור והפלטפורמה לכתיבתם.]

החבית החטיאה מספר מכוניות מבוהלות והמשיכה בתאוצה גוברת לכיוון המקום הנמוך בעולם. לבסוף, בעיקול חד במיוחד, התגלגלה החבית לכיוון השוליים, חלפה על פניהם ללא היסוס לעבר התהום, וצנחה צניחה חופשית לעבר תחתיתו הסלעית של הוואדי.

הנהג בחר לקצר את הנסיעה ולנסוע דרך אזור יריחו וכביש הבקעה במקום להקיף את אזור יהודה ושומרון ממערב. השמיים החשיכו כשחלף על פני צומת אלמוג ולפניו ריצדו אורותיה של העיר יריחו. כנראה מתוך הירדמות של שבריר שנייה לא פנה הנהג בפנייה הנכונה אלא המשיך לתוך אחת השכונות המתפוררות שעוטפות את העיר. כשהבחין בנעשה הוא כבר היה עמוק בתוך מעברה חשוכה, שחלק מתושביה כבר זיהו את הלוחית הצהובה והחלו ללכת אחרי הרכב שהאט את מהירותו, עד שהקיפו אותו מכל עבריו.

מחפוד עמד לסיים את יום העבודה שלו. הוא הרוויח באותו יום מעבר לממוצע היומי, וכבר רצה להראות לדודיו אצלם התגורר כמה הרבה כסף הצליח לחסוך החודש, מספיק אפילו לרכישת מלאי מצרכים בסיסיים לחורף המתקרב. אלא שבעת שפנה ללכת רגלית לכיוון הכפר בו התגורר, פנו אליו שני צעירים והציעו לו 200 שקלים אם יסכים להעביר חבילה מעבר למחסום, ייכנס איתה למונית, ייסע איתה עד לביתו של פלוני בכפר בדרום הר חברון, ימסור את החבילה לפלוני באופן אישי ויחזור במונית למחסום. מחפוד הסכים מיד בלי לשאול שאלות. זה היה בערך פי שלוש ממה שהרוויח באותו יום, והיווה סיום מוצלח ביותר לחודש. עכשיו דודיו יתגאו בו באמת.

[כשהחלטתי לפתוח בלוג, לא צפיתי בעיה מיוחדת בנוגע לענייני או נושאי הכתיבה, וגם לא חששתי מתגובות או יותר נכון מאי-תגובות, כי המטרה היתה לכתוב לעצמי בראש ובראשונה. באותם רגעים ההתחבטות הממשית היחידה שלי היתה בנוגע לשם הבלוג. לבסוף בחרתי שם מורבידי במיוחד, אבל אחרי שגיליתי שקיים כבר בישרא שם דומה להפליא, המרתי את השם הזה בשם הנוכחי - מטענים עודפים, כשאני משאיר לעצמי לגבש בעתיד עמדה מנומקת, מדוע השם הזה הוא השם המתאים לבלוג שלי. וזה לא שלא ידעתי מה הנימוק, אלא שהתחמקתי מלפרט אותו באוזני עצמי.]