את הגבול שבין ישראל לירדן, כמה קילומטרים צפונית לעיר אילת, עבר חיים בקלות יחסית. מהחציות הרבות שערך בתחנת גבול זו הוא כבר הכיר את מרבית הפקידים, משני צידי הגבול, וכך נמנעה ממנו בדיקה יסודית של שטרי המטען של הסחורה שהועמסה על המשאית. כל שהיה עליו לעשות היה להכריז על כך שהוא מתכוון להגיע עם המשאית לנמל עקבה, והדברים היו ממילא נכונים כך שהוא אפילו לא נאלץ לשקר, ולהעביר את תכולת המשאית ביקורת ביטחונית, פעולה שגרתית שלא היתה צפויה להיתקל בקשיים, ואכן לא נתקלה. משסיים את פעולות הבידוק המיר חיים את כל כספו לדינרים ירדניים בסניף הבנק הקטן שהיה בתחנת הגבול, והחל לנסוע על הדרך המוכרת לכיוון נמל עקבה, שם נהג לפרוק מטעני מלח שהועמסו על ספינות בדרכן למזרח הרחוק.

אברהם הוער משנתו ביד גסה, אשר סימנה לו לקום על רגליו. כל גופו כאב, והוא לא היה בטוח אם יצליח לעמוד על רגליו. עתה, משחלף זמן מה מאז המכות הנמרצות שחטף, כבר יכול היה להעריך חלק מהנזקים. נדמה היה לו שבדרך נס לא נגרם לו שום נזק בלתי הפיך, אך הוא סבל מכמה שברים בצלעות, ידו השמאלית היתה משותקת כמעט לחלוטין והוא לא יכול היה להזיזה למעט חלק מאצבעותיה, ולהערכתו היו ברגליו ובגולגולתו סדקים רבים, שכן הללו כאבו באופן חד עם כל תזוזה, והיו נפוחים עד מאוד. המכות הרבות שספגה בטנו והסימנים הסגולים שהיו על עורו גרמו לו לחשוד בקיומם של דימומים פנימיים, מהם חשש הכי הרבה. אברהם חצי דידה חצי זחל אל החדר הסמוך בעקבות הבחור שהעיר אותו. בחדר ישבו שניים, מנהיג החוליה ואדם אחר, שלא היה רעול פנים, אליו פנה מנהיג החוליה בשם דוקטור. הדוקטור ערך לאברהם בדיקה גופנית, לא יסודית במיוחד, שלאחריה אמר למפקד "טאייב", ונתן לאברהם שני כדורי אקמול פורטה וסימן לו לבלוע אותם בנוכחותו. לאחר מכן יצא הדוקטור מהחדר והותיר את אברהם והמפקד לבדם.

ד' חבר אל אחד החוקרים, ויחד הם התיישבו מול מחפוד בחדרון קטן באמצעו של לילה, מוכנים למבצע הדחתו. "תראה, מחפוד, על שיתוף פעולה אקטיבי כמו שלך בפיגוע מתוכנן, אפילו שלא יצא לפועל, מקבלים בין עשר לעשרים שנים, מינימום" אמר ד' בעברית, ומייד אחר כך תרגם את דבריו לערבית מדוברת. "וזה אומר שכנראה לפני גיל 30 לא תצא מהכלא, אם לא תשוחרר באיזו עסקת שבויים, ודג רקק שכמוך, לא סביר שישוחרר מהר כל כך, אתה ממש לא בראש סדר העדיפויות של הארגונים שלכם, אם אתה מבין למה אני מתכוון". ד' הפסיק את דבריו וביקש לראות איזה רושם הם עשו על מחפוד, אשר ישב מחריש ומכונס בעצמו, נועץ את עיניו בנקודה בלתי נראית על גבי השולחן. "אלא שיש לך דרך לצאת מהביצה הזאתי" המתיק עמו ד' סוד "בתנאי שתשתף איתנו פעולה. אם תעשה מה שנבקש ממך, פעולה קטנה ולא מזיקה שתגמר תוך כמה ימים, תוכל לחזור לבית שלך תוך פחות משבוע, ולא נציק לך יותר לעולם".  

[אברהם, אבי בפי כל מכריו, נולד וחי כל חייו בקיבוץ של השומר הצעיר בעמק בית שאן. משפחתו  היתה חלק אינטגראלי מהקיבוץ הקטן, אך בו בזמן נחשבה על ידי רבים לאאוטסיידרית, שכן שמאז ומעולם אביו של אברהם נחשב לכבשה הפוליטית השחורה של הקיבוץ, בשל דעותיו הימניות הקיצוניות. גם בעת שאברהם הקים בית משלו בקיבוץ, ולמרות שתמיד דאג להפגין דעות שמאלניות לתפארת באוזני כל דכפין, היו אחדים בקיבוץ, בייחוד הוותיקים שביניהם, שהמשיכו לחשוד בנטיותיו הפוליטיות, וכנגזרת, גם בנטיותיו האחרות. בעת שאברהם היה ילד, כל אימת שארעה גניבה הוא הפך לחשוד העיקרי. הוריו הצטרפו לקיבוץ בעקבות שערורייה שארעה בביתה של אמו, שטיבה לא נודע לאברהם מעולם, אך אמו היתה נחושה לעזוב את עיר הולדתה ומגוריה ולעבור לסביבה חדשה ושונה לחלוטין, ואביו המאוהב נגרר אחריה בעל כורחו, ומאז ועד היום ניכר עליו שהיה מעדיף לבלות את חייו במקום אחר. כל חייו חי אברהם בתחושה שעליו לנקות את שמו ולהוכיח את טוהרו בפני החברים האחרים. אולי בשל כך היה תמיד פעיל מתבלט בתנועה וטרח לעבוד שעות כפולות ומכופלות בשדה, ואחר כך במפעל ההשקיה, לעומת יתר החברים, על אף משעולם לא זכה להתקדם לתפקיד הנהגתי או ניהולי.]  

משהגיע לנמל עצר חיים את המשאית בפתחו של האנגר ענק שהכיר את בעליו. יחד נהגו לשתות קפה שחור ומתוק מדי כמה שבועות, מול המפרץ הכחול היפהפה שהיה מונח למרגלותיהם, להתעדכן בנעשה זה בביתו ובארצו של זה, ולקוות לזמנים פוליטיים וכלכליים טובים יותר. השעה היתה שעת לילה מאוחרת, וכל שנותר לו לעשות היה להמתין שעות ספורות לבואו של המכר, עם תחילת יום העבודה. חיים שלף את הטלפון הנייד מכיס חולצתו, והפעיל אותו. מתוך הרגל הוא נהג לכבותו במהלך נסיעות עבודה על מנת שלא תופרענה מחשבותיו ולא ייקטעו חוטי הסיפורים אותם טווה בעת הנהיגה, ומרוב בהילות והתרגשות הוא שכח להפעילו עד לאותו רגע. שלושת הקווים שהופיעו בצידו השמאלי של צג הטלפון סימנו שקיימת קליטה, שני צפצופים רעשניים שנשמעו כדקה אחרי ההפעלה סימנו שמחכות לו הודעות, והמספר שריצד על הצג סימן שקיימות עשרים ושלוש שיחות שלא נענו.

המפקד הצית סיגריה לעצמו והציע גם לאברהם אחת. אברהם שלא עישן מימיו סירב למחווה. המפקד סקר את אברהם במבטו, קם על רגליו, והחל פוצח במונולוג בעברית רצוצה, תוך שהוא סובב סביב אברהם ללא הפסקה. "אנא איסמי נביל. אחווי היה איברהים. כמוך. כמו סבא שלו. סבא שלו מת מהיהוד בנאקבה, והוא מת מהיהוד באינתיפאדה. גם אני אמות מהיהוד, אבל קודם אני אהרוג כמה יהוד שאני יכול. ככה זה בשבילי. גורל. אתה מבין מה אני אומר?" חיים הנהן בראשו, בשעה שנביל עומד מאחורי גבו. "אתה היית צריך להיות מת עכשיו. אתה כלום ולא נקבל עליך מפיש. רק סכנה אתה בשבילנו. הצבא בטח כבר התחיל לחפש אותך, ועכשיו נצטרך לקחת אותך מכפר לכפר, כל יום. אני לא יודע למה לא הרגתי אותך עוד קודם, בשמחה הייתי עושה את זה, תאמין לי, אבל השם שלך, איברהים, אולי בגלל זה, לא יודע. בינתיים אמרו לי מלמעלה לשמור אותך חי. אז אתה יכול להירגע. בינתיים."

אחרי שד' סיים, חזר החוקר על דבריו של ד' בגרסה משלו, מתובלת יותר ומאיימת הרבה יותר. וחוזר חלילה. בכל פעם הודגש יותר הגורל המר הצפוי למחפוד בכלא אם יימנע משיתוף פעולה, ונמסרו לו רמזים על התפקיד המינימאלי שהוא יתבקש למלא בתמורה לשחרורו. וכך במשך שעתיים, בהן ד' והחוקר מדברים ומחפוד שותק, ורק מהנהן לאות שהוא מבין את דבריהם, משנשאל לכך. לבסוף הוטלה הפצצה. "אתה אוהב את הדודים שלך, נכון?" אמר ד' באיטיות ובשקט, דואג לכך שהמילים יהדהדו בחדר השקט ויותירו אחריהן משקע, "לא היית רוצה שניקח אותם לחקירה ונאשים אותם בזה שהם שלחו אותך לבצע את הפיגוע, נכון?". מניסיונו ידע ד' כי שעתיים של ריכוך איטי הינן זמן מספיק עבור נער צעיר כמו מחפוד, ופניו המלבינות של מחפוד היוו אישור עבורו כי שוב בחר בעיתוי מעולה כדי לשגר את האיום האולטימטיבי כלפי הקורבן התורן. ד' היה ידוע בטיימינג המעולה שלו, וכל אימת שהיה מדובר במקרה דחוף, הוא הוזעק למתן סיוע. מחפוד פרץ בבכי. ד' רשם בראשו וי דמיוני גם על המקרה הזה ויצא את החדר, מותיר לחוקר להשלים את העבודה.

[אביו של אברהם היה פעיל בלח"י בעת נעוריו. השמועות בקיבוץ היו שאביו הרג במו ידיו, במספר הזדמנויות, פדאיון שהיו פעילים באזור הצפון וניסו מעת לעת להתנקש בחייהם של יהודים. יום אחד, בעת שאברהם ואביו פירקו קו ממטרות בשדה הכותנה, שאל אברהם את אביו אם השמועות נכונות. אביו חייך ואמר שזו היתה הגנה עצמית ושלא צריך לעשות עניין מכל דבר. מאז לא דיברו על כך יותר. אברהם, לעומתו, שירת בצבא בתפקיד ג'ובניקי, בניגוד לרבים מחבריו שבחרו להתנדב ליחידות מובחרות בעת גיוסם. מעולם לא נמשך למערכת השררתית-גברית שאפיינה את הצבא אז, ובעצם גם היום. למעשה לאברהם יצא בקיבוץ שם של בחור רך אופי, שלא לומר נשי במקצת. תרמה לכך העובדה שעוד בילדותו הוא היה משתרך לכל מקום אחרי להקת ריקודי העם של העמק, שבאותם ימים יצא לה שם בארץ כולה, והיה מלווה אותה בהופעותיה ומשמש כעוזר לעת מצוא מאחורי הקלעים.]

חיים לא התכוון לשמוע את ההודעות. תחת זאת צלצל הביתה. אחרי צלצול אחד הורם הטלפון בצד השני וקול סדוק וערני שאל "חיים, זה אתה?". חיים נתן לאשתו לספר את כל שעבר עליה בעת שדאגה לשלומו, ורק משנרגעה משאלותיה ונתנה ביטוי לכעסיה ודאגותיה בשל היעלמותו, התפנה לספר לה את סיפורו, בפרטי פרטים, עד לרגעי ההווה. אשתו שמעה את דבריו מבלי לקטוע אותם, תמיד היתה רציונאלית וקרת מזג יותר ממנו ברגעי מצוקה, וכשסיים אמרה "זה מסביר את זה שכשדיווחתי למשטרה שלא הגעת הביתה, הם לא הסתפקו בלהגיד לי לחכות 24 שעות ואז להתלונן על נעדר, אלא שלחו מייד שלושה שוטרים הביתה שתחקרו אותי כמעט שעה עליך ועל מה שהיית אמור לעשות היום. ושמעתי על התאונה, שישה הרוגים בסוף. אוי, זה נורא, חיים. מה נעשה?".  

נביל דיבר ואברהם הקשיב. מסיבה שלא היתה ברורה לאברהם, נביל מצא בו קרקע נוחה לשטיחת טענותיו כנגד הכובש הציוני, אולי בגלל שלא תמיד מזדמן לידיו יהודי שאינו מסכן את חייו, ועוד חי ונושם. ומרגע שהתחיל בנאומו, נביל לא מצא דרך להפסיקו. אברהם ישב על הרצפה, מאזין לאיש המר שסובב סביבו ושוצף שנאה כנגדו, בקצב גובר והולך, על אף שלא הכיר את אברהם קודם לכן ולא ידע מאום על מעלותיו או מגרעותיו. באופן מוזר הזכיר נביל לאברהם, באופן דיבורו המתלהם ובתוכן דבריו השוטם, את אביו, אך אברהם דחה את המחשבה המבעיתה בשאט נפש. אביו אינו רוצח בדם קר, האנשים שאביו הרג מתו במהלך קרבות של ממש, כך לפחות טען אביו. מחשבותיו של אברהם ונאומו של נביל נקטעו באחת עם כניסתו של אדם מבוגר ומזוקן לחדר. נביל והמזוקן הסתודדו ביניהם במשך דקות ארוכות, מתעלמים מקיומו של אברהם, ואז יצא המזוקן את החדר ונביל חזר ופנה אל אברהם.

משנותרו מחפוד והחוקר לבדם בחדר, ולאחר שנרגע מבכיו, הרים מחפוד את ראשו לראשונה מאז החלה השיחה, ואמר "הבטיחו לי 200 שקלים בשביל להעביר את החבילה. עכשיו אני לא אקבל אותם. אני רוצה 200 שקלים לפני שאני מסכים". "אין בעיה, תקבל" ענה החוקר מיידית. "ואני רוצה הבטחה שגם לדודים שלי לא יציקו יותר אף פעם" המשיך מחפוד, מנסה להראות כמי שמסכים לעסקה בתנאיו הוא ולא מחוסר ברירה, "אין בעיה, אני אחראי גם לזה" אמר החוקר, מגחך לעצמו נוכח ניסיונותיו של הנער לשוות לכניעתו, ובעצם לבגידתו, מראה מכובד. החוקר כבר נתקל במקרים רבים של בגידה מהותית יותר, מצדם של בחורים קשוחים בהרבה מהנער. מצידו הוא היה מסכים לכל תנאי שהנער היה מציב, הרי להבטיח הבטחות סרק לא עולה כסף, וגם 200 שקלים הם לא ממש כסף. זהו, החלק הראשון של המשימה הושלם. עכשיו רק נותר לתדרך היטב את הנער ולצאת לדרך.

[כשגדל, הפך אברהם לרקדן מן המניין בלהקה, על אף פער הגילאים בינו לבין יתר חברי הלהקה, אשר בחלקם הגדול היו מבוגרים ממנו בשני עשורים לפחות, למרות הקנטות חוזרות ונשנות מצד הסובבים אותו, לרבות חלק מחבריו, אחיו הגדול ואביו, וחרף התלבושות המגוחכות שנאלץ ללבוש בהופעות, אשר בהתנופפן ברוח מעל במות הקיבוצים באוויר הפתוח שיוו לו מראה של ליצן במחזה שיקספירי. תפקיד הליצן הלם אותו, כך נאמר לו תמיד, בעת שהיה מספר בדיחות לחבריו בעת ההפסקות או על דשא הבריכה, וגם הקנה לו מעמד ייחודי ולא מזיק, שתמיד ייחל לו.]

השיחה התארכה. חיים ואשתו התייעצו זה עם זו כיצד לנהוג, והסכימו כי לעת עתה ימשיך בתכנית המקורית שהגה חברו לעבודה. הוסכם ביניהם כי אשתו של חיים תפנה כבר עכשיו, עוד לפני עלות השחר, למכר וותיק שיודע לשמור סוד ומתמצא בענייני חוק ומשטרה, ותשאל אותו לאיזה ארץ כדאי לחיים להימלט, ארץ שתהיה נגישה מירדן ולא תהיה חתומה על אמנת הסגרה עם ישראל. אחרי רבע שעה של המתנה צלצל הטלפון. הפור נפל. החבר אישר שסביר שחיים אכן בצרה גדולה, ואם כבר יצא את הארץ עדיף שימשיך מהיכן שהוא נמצא למדינה במרכז אמריקה. כדוגמא הוא הביא את גואטמלה, אקוודור ובליז. אור הבוקר הגיע. הנמל החל מתעורר לחיים. חיים נפרד מאשתו בדיוק כאשר מכונית עצרה בפתח ההאנגר וממנה יצא ידידו הירדני.

"יש לך שעה להתרחץ וללבוש בגדים נקיים. הילדה תביא לך כמה בגדים ללבוש, שלא תיראה כזה יהוד" אמר נביל לאברהם, "עוד שעה אתה ואני יוצאים לטיול ארוך. למזלך החליטו להשאיר אותך חי. קלף מיקוח אתם קוראים לזה, לא? אבל שלא תחשוב שניצלת. אני עוד לא החלטתי כלום, ופה, מי שנמצא בשטח הוא זה שבאמת קובע". נביל יצא מהחדר והותיר את אברהם מהרהר על גורלו, על השאלה האקוטית איך יצליח להתרחץ בכלל במצבו, או אפילו להתפשט ולהתלבש בעצמו, ועל האופן המוזר שבו השתפרו אוצר המילים ומבטאו של נביל בעברית ככל שעבר הזמן. לבסוף הצליח לגרור את עצמו לעבר חדר האמבטיה, שם נשכב חצי מעולף תחת זרם של מים חמימים.

את השעות שנותרו עד לבוקר ניצלו חוקרי השב"כ בהכנת מחפוד למשימה. ידיעה מהימנה על משלוח מרוכז של חומרי נפץ בקנה מידה שלא נראה כדוגמתו, מירדן לישראל, על ידי ארגון טרור שהיה חבר בו, למרבה המבוכה, אחיין של המלך הירדני, הגיעה בשעות הערב בו זמנית משני מקורות שונים. הישראלים והירדנים ידעו זה מכבר על ארגון הטרור הזה, אך הוסכם ביניהם כי לאור הרגישות הרבה שנבעה מכך שקרוב משפחה של המלוכה הירדנית מעורב במעשיו, הירדנים הם שיטפלו בארגון. אבל עתה, נוכח תכיפות המצב, ולמרות שלירדנים כבר הועבר המידע הרלוונטי, היה צורך בביצוע פעולה זריזה וחשאית אשר תוסתר אף מעיני הירדנים, ולשם כך בדיוק הם היו זקוקים לנער קטן בעל חזות ערבית, שיוכל לבצע את המשימה הבעייתית מבחינה פוליטית, ואשר אם במקרה הוא ימצא את מותו במהלך ביצועה, לא יקרה אסון גדול כתוצאה מכך, ובמילים אחרות, שניתן יהיה להשתיק את עובדת מותו.  

[חלומו של אברהם לא היה להיות ליצן חצר מזדקן, תפקיד שאברהם התקרב יותר ויותר עם השנים להגשמתו. מעת שהתגלו כישוריו התנועתיים בהיותו פרח ריקודים מתלמד, חלם אברהם להתמיד בריקודיו, ולעשות הסבה מריקודי עם לריקוד של ממש, בלט מקצועני אם אפשר. אחד מסודותיו הכמוסים ביותר היה ניסיונו להתקבל ללהקת הנח"ל, ניסיון שנחל כשלון, ובעקבותיו הפך אברהם לשק"מיסט. סוד כמוס אחר היה חלומו לעקור מן הקיבוץ לתל אביב וללמוד שם מחול באחת מהסדנאות הנחשבות, חלום שלא יצא לפועל כל פעם מסיבה אחרת, שלימים, לאחר שכבר נולדו לו ילדים ואורח חייו כבר גובש והוא ידע כי חלומו לא יתגשם לעולם, נראו לאברהם כולן מגוחכות. בגילו המתקדם הוא כבר ידע כי הסיבה היחידה לאי הגשמת חלומו היתה הפחד מתגובות הסביבה שעטפה אותו. אותה סביבה שלא הרתיעה אותו מלקחת חלק בריקודי העם, הרתיעה אותו רתיעה ממשית מכל דבר שהיה זר להתנהלות הקיבוצית. רק שלא יגידו שוב שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ הרקוב.]