ככל שהתקרבה השעה הגורלית הפכו חברי תא המחתרת לדרוכים יותר ויותר, ועצבנות מתוחה החלה להשתרר בחדר הגדול. נוכחותו של אברהם הקשתה עליהם לפעול באופן חופשי, ונביל נאלץ להתמודד עם הערות ורטינות שהופנו אליו מדי כמה דקות. לבסוף לא יכול היה יותר, והחליט לקחת עמו את אברהם לטיול במסדרונות הריקים של האגף הנטוש של בית החולים. מאז החליטו השניים כי קיימת סבירות גבוהה כי הינם בני משפחה, שינה נביל את יחסו לאברהם, ואפילו הרגיש כי הוא יכול לסמוך עליו במידת מה. השניים לקחו עמם חבילה גדולה של גרעיני אבטיח, ושוטטו במסדרונות תוך שהם מפצחים את דרכם יחדיו ומנהלים שיחה על כל דבר שצץ בראשם, למעט הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, ומותירים אחריהם שביל קליפות לסימון הדרך חזרה. וכך נמשכה לה האידיליה עד שנתקלו בד' באחד מפיתולי המסדרון.

חיים הקיץ משינה לא ממושכת אך עמוקה. לגופו היו מחוברים חוטים מוליכי חמצן ונוזלים, אך הרגשתו הכללית היתה סבירה, אם כי מנומנמת. זה בטח שום דבר, אמר לעצמו, רק תוצאה זמנית של כל המתח שעבר בימים האחרונים, יחד עם יותר מדי שיבאס. אך על אף דברי ההרגעה העצמיים המתין חיים בציפייה לביקור הרופא, שכן היה סקרן לדעת מה באמת ארע לו ומה הדבר אומר ביחס לעתיד הקרוב שלו בדרום אמריקה. הרופא אושש את הסברה, כשהציג בפניו את תוצאות בדיקת הא.ק.ג. שהצביעו על התקף לב קל, אך ציווה עליו על מנוחה של כשבוע ימים. טיסה לא באה בחשבון למשך השבועיים הקרובים, חד וחלק. רוחו של חיים נפלה באחת. תוכניתו, שעד אז הוצאה לפועל כמתוכנן, עמדה בפני מכשול רציני. הרי תוך שבועיים בוודאי תעלה המשטרה על עקבותיו וכל ניסיון להיעלם לתוך מרחביו של העולם השלישי ירד לטמיון.

כשנתקלו עיניהם של ד' ושל נביל אלה באלה, היתה זו הדגמה מצוינת כיצד באחת הופך מבט נינוח לדרוך ואישונים מצטמצמים לכדי שנאה יוקדת. ההמשך היה שייך יותר לסרטי פעולה מאשר למציאות, ואולי בעצם לא. השניים לא היו חמושים בנשק חם, ולכן שלפו כל אחד אולר קפיצי נסתר מתוך מכנסיו, ועוד לפני שאברהם הספיק להבין במה מדובר, הסתערו זה על זה. אברהם, המום, צפה בשניים נאבקים אחד בשני, תוך שהם מתגלגלים כה וכה על רצפת המסדרון. לבד מחתכים קלים לא הצליח אף אחד מהם לפצוע באופן ממשי את השני, היות ושניהם היו אמונים על לחימה פנים מול פנים ונטרלו זה את מהלכיו של האחר. נביל וד' לא הוציאו מילה מפיהם, אלא לחמו לחיים ולמוות בחירוק שיניים. לבסוף, אברהם, שראה כיצד חייו של חוטפו-אחיו-למחצה-בפוטנציה עומדים בסכנה, אשר חוץ מהיותו איום לחייו היווה גם את כרטיס היציאה שלו מהסיוט הזה, נטל בידיו כסא שעמד בפינת המסדרון, והטיח אותו חזק ככל שיכול היה בגבו של הגבר שנראה היה שעוד רגע קט ינעץ את אולרו בגופו של נביל.

כמה מטרים למעלה יותר, במלון  הצמוד, טרף מחפוד את ארוחת הצהריים המאוחרת שהוגשה לו, ואשר לא הזכירה במאום את הארוחות הדלוחות שהכינה דודתו בכפר. על אף שמאז שעלה למונית לא היה חופשי לעשות כרצונו, ההרגשה היתה כאילו הוא כלוא בתוך כלוב זהב, והתנאים הבסיסיים להם זכה נראה בעיניו כמותרות אשר שבוע קודם לא היה מעלה על דעתו כי יזכה להן. מאורעות היומיים האחרונים אפשרו לו לחשוב על דברים שבעבר נמנע מלהרהר בהם, והוא כבר גמל בליבו כי כאשר ישוב לכפר הוא יחפש לעצמו מקצוע של ממש, אשר יאפשר לו בעתיד לצאת מגבולות הכפר ולגלות את עולם הגדול. ואם אפשר אז מחוץ לשטחים. ירדן נראתה לו כאופציה לא רעה בכלל.

[אני מניח שההפטרות ממטענים עודפים, בייחוד אחרי תקופה ארוכה של אגירתם, עושה טוב לגוף או לנפש, ואפילו מביאה לסוג של קתרזיס. כלומר, אני יודע שככה זה אצלי, ואני מניח שזה כך גם אצל כל השאר. כמו בסדנאות לשחרור לחצים בהם נהוג לשחרר כעסים כדי לרוקן במעט בטן מלאה, כך גם במקרים של שכלול רעיונות או הוצאה לפועל של יכולות, ובטח שגם במקרים של מימוש שאיפות, בהם היישום מקנה הקלה לנפש, אם לא קורת רוח. העובדה שבמקרים אלו האלמנטים המשתחררים לאוויר העולם אינם שליליים או כוחניים אינה משנה, התהליך דומה. עצירות, נפשית לא פחות מפיזית, מקשה על ישיבה בנחת.]

לאחר שאברהם סייע לנביל להכניע את ד', סחבו שניהם את ד' המעולף עד לחדר המחבוא. שם, בחדר, היה נביל עסוק בהתייעצות עם חברי התא באשר לגורלו של ד'. נביל סבר כי יש להוציאו להורג בו במקום, בגלל הסכנה הטמונה בו ובשל עברו העשיר בחיסול מבוקשים, ואילו חברי התא פחדו כי הדבר ישבש את המבצע והם ביקשו להמתין להוראות ממפעילם. אלא שנביל לא היה מוכן להמתין פעם נוספת להוראות מגבוה, אשר יימנעו ממנו לבצע את ייעודו בחיים, רצח בשם ההתנגדות לכיבוש, ייעוד שהיה שני בעיניו רק לפעולה אחת, מוות בשם ההתנגדות לכיבוש. ועוד היה מדובר באדם אשר נביל נשבע יותר מפעם אחת להורגו. על כן התעקש נביל לשכנע את חבריו לבצע בו במקום את החיסול, ולא היה מוכן לוותר.

בלית ברירה החליט חיים להתקשר הביתה. הוא היה חייב להתייעץ אם אשתו, וגם לבשר לה את החדשות אודות מצבו הגופני, אף אם פירוש הדבר הסתכנות בכך שיאזינו לדבריו. האחות החביבה השיגה עבורו טלפון נייד שבאמצעותו ניתן היה לערוך שיחות בין לאומיות, בתמורה לתשלום הולם כמובן. אשתו ענתה, נרגשת, בצידו השני של הקו, ועוד בטרם הספיק לגלול בפניה את אשר ארע לו, היא התפרצה לדבריו ושאלה "אתה עוד בירדן?" ומשאישר הוסיפה מייד "טוב מאוד. הכל בסדר. אתה יכול לחזור הביתה. בררנו את הכל ואתה לא אשם בכלום". חיים הקשיב לדבריה כלא מאמין, "את בטוחה? ואיך לא?", שאל, חרד מהתרגשות נוספת שתחמיר את מצבו. "התגלה כשל סדרתי באופן העמסת המשאיות. משהו שקשור לתת משקל ומתלים קפיציים, אתה יודע שאני לא מבינה בזה כלום. אבל בביקורת שנערכה בעקבות התאונה התגלו עוד שלוש משאיות שהמטען שלהן עמד ליפול. הסתבר שהבחור הצעיר העמיס נכון את המטען אחרי הכל. אתה חופשי. בוא. כולנו מחכים לך כאן". חיים העדיף שלא לספר לאשתו על האירוע שעבר, ואשר הצריך ממנו מנוחה של מספר ימים נוספים בטרם ישוב הביתה, ותחת זאת אמר "היו לי כמה שעות של שקט לחשוב על הרבה דברים. למה שלא תבואי לכאן לעמאן? נהייה כאן כמה ימים ביחד, יהיה נחמד, ואז נשוב בחזרה לארץ".

רק בחדר המחבוא, לאחר שד' ניעור מעלפונו, נודע לאברהם כי ד' הינו ישראלי, וההיפך. ד' ואברהם ניצלו את התעסקותם של שוביהם בויכוחים פנימיים, ודאגו להתעדכן בלחש, זה במעשיו של זה. אברהם סיפר לד' את שעבר עליו, והתנצל על שארע קודם לכן במסדרון. ד', אשר מאז ומעולם פעל על פי האינסטינקטים שלו, סיפר לאברהם את כל הידוע לו על כוונות התא ועל המבצע המתוכנן כנגד אנשיו, וביקש את עזרתו בארגון מבצע בריחה. כל אותה עת האזין ד' לויכוח שהתנהל בין שוביו, וידע כי הוא עלול להיות מוצא להורג תוך מספר דקות. אברהם השיב לו כי הפעם היחידה בה ירה היתה בגיל 18 במטווחי הטירונות בהם החטיא כליל את המטרות, וכי אינו מאמין שיוכל להשתלט על איזה מכלי הנשק ולסייע לד' בבריחה, והוסיף כי ממילא הוא פצפיסטי מטבעו, אם כי הוא ישמח להצטרף אל ד', לאחר שד' יצליח לארגן את בריחתם ולהשתלט על כל השובים. תחת זאת הציע אברהם לד' כי הוא ינסה לשכנע את נביל להותיר גם אותו בחיים כבן ערובה בעל ערך רב, שבוודאי יהיה בר תועלת יותר ממנו עצמו, ואף גילה לד' על האפשרות של קשר משפחתי בינו לבין נביל. אלא שד' סרב לשמוע לאברהם, וזינק ממקומו לעבר האיש הקרוב ביותר אליהם, תוך שהוא קורא לאברהם להצטרף אליו.

השעה הגיעה. מחפוד קיבל תדרוך אחרון מתת נספח התרבות, על אף שידע כבר את דבריו בעל פה. אל גופו הוצמד מכשיר מעקב מתוחכם, שהוחבא היטב בסוליית נעלו למקרה של חיפוש גופני, וגם מכשיר האזנה זעיר הולבש על דש חולצתו, על אף שהסיכוי להאזין לשיחותיו מחוץ לרבת עמון היה קטן. למעשה, מכשיר ההאזנה יועד, יותר מהכל, כדי להרתיע את מחפוד מלגלות לחברי התא על המבצע. מחפוד הונחה שלא ליזום כל פעולה בעצמו, ותת הנספח הורה לו מפורשות כי נוכח כל תקלה שהיא, ולו הזעירה ביותר, עליו לחזור ולהתייצב במהירות האפשרית בבר שמאחורי לובי המלון, שם יחכו לו ד' או תת הנספח, ויסייעו לו. תת הנספח טפח למחפוד על שכמו טפיחה קלה, וצחק "אולי יום אחד תהיה מרגל אמיתי, מי יודע, בהצלחה". מחפוד חייך בנוגות לשמע העתיד המפוקפק שתת הנספח צפה לו, ויצא לדרך ללא שהות מיותרת. רק לגמור עם זה סוף סוף, לקבל את 200 השקלים, ואז להדחיק לתמיד, קיווה באופטימיות ילדותית משהו. יותר מהכל הטריד את מחפוד הצורך במציאת תירוץ טוב לדודיו ולכל מי שישאל, בקשר להיעלמותו ביומיים האחרונים מאז ירו הישראלים בנהג המונית שהסיע אותו.

[ישנם מקרים בהם הפריקה של המטענים העודפים היא בלתי מתוכננת. במקרים כאלה, לפעמים הפריקה שוצפת בעקבות אירוע בלתי מתוכנן, ואז, ולעיתים היא אף יכולה להיות הרסנית. כמו בכל תחום אחר בחיים, המידתיות חשובה גם בעת שחרור אגרסיות או מאוויים, אבל כשאלמנט של הפתעה מצטרף לתמונה, לא תמיד הדברים נותרים תחת שליטה.]