בעת שד' הסתער אל המטרה, הוא נדמה בעיני אברהם לאביו, כפי שדמיין אותו פעמים רבות בילדותו, מזנק על פדאיון ומשסף את גרונם בסכין בלב החשכה. אברהם, אשר ראה אל מול עיניו אף את זקני הקיבוץ המקטרגים, סרב לקחת חלק בטקס הפאלי עתיק היומין, מכוח אותה התרסה מובנית כנגד מעשיו של אביו, אשר היתה טבועה בו עוד משחר נעוריו, התרסה כנגד מה שנחשב לבזוי בעיני סביבתו. אלא שבעוד אברהם כפה על עצמו דום, הסתחררה מולו מציאות אחרת. החשכה פינתה מקומה לאור ניאון, משסף הגרונות התחלף באדם שזה עתה חטף צרור יריות מטווח קצר בבטנו, והמעשים ההירואים-אך-המיותרים מימי קום המדינה הפכו למאבק הכרחי לחיים-או-למוות בהווה אכזרי ומסוכן גם עבורו. אף על פי כן נותר אברהם ישוב על מקומו בעוד ד', ששנייה קודם לכן זינק לחלל האוויר, צנח על הרצפה והחל מתבוסס בדמו. נביל, תת-מקלע-מעשן-עדיין בידו, התקרב לד' ואחז בראשו, קירב את פניו לפנים שהדם החל אוזל מהן, ולחש לאוזנו דבר מה. לאחר מכן התרחק ממנו צעד אחד, וירה ירייה מדויקת לראשו של ד' מטווח קצר.

תת נספח התרבות קיבל הודעה משמחת. התכנית המקורית הצליחה, והמשאית נתפסה על ידי שניים מאנשיו, והיא מוסעת עכשיו לגבול בליווי של שני רכבים מאובטחים. כבר היה מאוחר מדי מכדי לעדכן את מחפוד, שזה עתה יצא לדרכו, אך היה עליו לרדת לבר כדי ליידע את ד' בדבר ההתפתחויות החדשות. לא היה לו מושג האם היה זה אות להתקפלות מיידית, או שמא התכנית היתה להמתין למחפוד, חרף הסכנה שהיתה גלומה בכך. אלא שד' לא נמצא בבר, וגם שלושת הניסיונות המקובלים להשיגו בטלפון הנייד שהחזיק לשעת חירום לא צלחו. בלית ברירה פעל תת נספח התרבות על פי הספר, ועזב מיידית את הזירה לעבר אחת מדירות המבטחים שהחזיק המוסד ברבת עמון.

נביל, אשר פירש את העזרה שהגיש לו אברהם במסדרון בית החולים ואת קיפאונו בעת ניסיון הבריחה של ד', כשיתוף פעולה משפחתי, ניגש אל אברהם, טפח על שכמו, ואמר "זה תפקידי בחיים האלה. תפקיד מגעיל אבל לפעמים גם מסַפק". לאחר מכן מסר לידי אברהם תת-מקלע, והוסיף "עכשיו נצטרך לברוח מכאן ביחד, עוד מעט יגיעו כוחות הביטחון. אז כדאי שגם לך יהיה נשק, לכל מקרה". שלושת חברי התא זעמו. המבצע עליו עמלו זמן כה רב עמד בפני כשלון היות ועתה היה עליהם להימלט מהחדר, המפעיל שלהם לא היה זמין לשם מתן הוראות, ועכשיו הישראלי מצויד בנשק משלו. אחד מהם החל לצעוק על נביל, אך נביל פנה לעבר גופתו של ד', אשר ממנה החלו לבקוע צלצולי טלפון בפעם הרביעית. נביל התכופף לעבר ד', שלף מכיס מכנסיו את המכשיר,  וענה "כן" בעברית חסרת מבטא.

מרותק למיטתו, אך מרוגש וחסר יכולת להירדם, החליט חיים להמשיך בכתיבה אותה נאלץ להפסיק קודם לכן. בתחילה היתה דאגתו נתונה לגורל הדפים שנותרו על הבר בעת שלקה בהתקף, אך לאחר שחשב על הדברים זמן מה, החליט להתחיל את כתיבתו מחדש, ובאופן אחר. מאז ומעולם האמין חיים שדברים לא קורים ללא סיבה. אם אבדו הדפים, הרי שזה אות לכך שעליו לתקן את סגנון כתיבתו החלוד. ועל פי אותו עקרון, העז לראשונה לבטא את המחשבה ששכנה בליבו כבר מזה כמה שעות, אם נגזר עליו להסתתר בירדן ולקטוע את שגרת חייו, הרי זה סימן לכך שעליו לשנות את סגנון חייו החבוט. וכך, חדור כוחות מחודשים, ניגש חיים במרץ לשכתוב קורות חייו, מתעלם לחלוטין מהרעשים הטורדניים שנשמעו מרחוק, ואשר הזכירו לו משום מה את רעשי היריות המרוחקים לצלילם נהג להירדם בשלוש המלחמות בהן נטל חלק.

אברהם עוד חש את מגע ידו של נביל על שכמו. בידו החזיק בתת מקלע מסוג שלא הכיר, ומולו עמדו שלושה גברים זועמים, ואח-למחצה-בפוטנציה שענה לטלפון נייד כאילו הוא ישראלי. הפעם הוא סרב לחשוב על התוצאות. לא עוד שיקולים טקטיים, אמר בליבו, פשוט עשה פעם אחת בחייך את הדבר הנכון, בלא לחשוב על מה שייאמר מאחורי גבך לאחר מכן בשבילי הקיבוץ. ואז, בתנועה אוטומאטית איזן אברהם את תת המקלע וריסס את החדר לרוחבו ולאורכו, עד שמחסניתו של כלי הנשק התרוקנה מכדורים. מול עיניו פרכסו גופים מתעוותים. אברהם הפך את אחיזתו בתת המקלע, והחל לחבוט בשלושת חברי התא, עד שווידא כי תזוזותיהם חדלו. לאחר מכן ניגש אל נביל, ששכב מדמם על הרצפה בסמוך לד', והתנצל. "זה בסדר" ענה לו נביל בשקט, "רק עזרת לי למלא את ייעודי בחיים מהר יותר". אברהם התנצל בשנית ללא קול, על אף שלא היה בטוח אם ההתנצלות כוונה לעבר ד', נביל, אביו או הוא עצמו, ואז לקח את נשקו של נביל ונמלט לעבר היציאה, תוך שהוא חולף על פניהם של כמה אנשים מבוהלים במסדרונות בית החולים.   

[ביום המחרת נחתה אשתו של חיים ברבת עמון. משגילתה על ההתקף שבעלה עבר, ציוותה עליו לחדול מנסיעותיו הממושכות במשאית, שכבר מזמן טענה כי אינן טובות לו בגילו המתקדם ולאור מצבו הבריאותי. לאחר ששמעה ממנו את עלילותיו ביתר פירוט בעל פה, ואחרי שעדכנה אותו בנעשה בארץ ובמשפחה, התפנתה לקרוא את שהספיק לכתוב ביממה האחרונה, והתרשמה. היא אף ירדה אל הבר ומצאה שם את הנוסח הקודם שהחל לכתוב, אך מצאה אותו ילדותי במקצת ומרתק הרבה פחות. כשחזרו ארצה החל חיים להעלות על הכתב את כל סיפוריו שבעל פה, אלו שסיפר לעצמו במשאית ואחרים שצצו בדמיונו שהלך והשתכלל יחד עם כתיבתו, ובעידודה של אשתו הוציא קובץ של סיפורים קצרים שקצר הצלחה מסוימת, אשר היה בה די כדי לגרור אחריו אוספים נוספים. בתמורה התעקש חיים שאשתו תשלים תואר ראשון בפסיכולוגיה, חלום ילדות ישן שלא מומש על ידה עד כה, ומאז אותה שנה, מדי שנה בשנה, נהגו השניים לטוס לירדן על מנת לחוג את חייהם החדשים, כשהם מתאכסנים במלון קטן בשם Freedom, ומרימים כוסיות קטנות של שיבאס לצלילי נגן הפסנתר המוכשר של המלון.]

מחפוד עשה את דרכו לאורך המסדרון, משנן לעצמו את הפניות שעליו לבצע, אך משהתקרב מרחק של שני עיקולים טרם למחוז חפצו, הופרע הלך מחשבתו. צרור יריות ארוך נשמע מהכיוון אליו פסע, מלווה בצרחות שבקעו מגרונם של מספר אנשים. מחפוד קפא על מקומו. לפי ההוראות היה עליו לסגת מייד חזרה אל המלון ולחכות ליד הבר. או שמא היריות באו ממקום אחר? אך ממתי נשמעות יריות בבית חולים? ובעוד מחפוד חוכך בדעתו מה עליו לעשות, חלף על פניו איש, נושא בידו תת מקלע, בריצה אחוזת אמוק, אשר תוך שניות נעלם לעבר הכיוון ממנו בא מחפוד. זה הספיק למחפוד. הוא פנה אחורנית והחל לחזור למלון. רק שלא יסרבו עכשיו לתת לו את 200 השקלים המזוינים האלה.

[הלווייתו של נביל נערכה בכפר הולדתו. באישור מיוחד מהשלטונות הירדניים והישראליים, הותרה העברת גופתו לשטח ישראל. בהלוויה השתתפו אלפי אנשים, ובעת שנישאה גופתו בראש התהלוכה, נורו יריות לאוויר והושמעו סיסמאות רבות כנגד הכובש הציוני. לבקשת אמו של נביל, ולאור זאת שאביו לא היה בין החיים, את נאום ההספד נשא אחיו למחצה של נביל, איברהים. איברהים, שנולד מחוץ למסגרת הנישואים לאב מוסלמי ולאם נוצרייה מנצרת, המשיך לעקוב מרחוק אחרי משפחתו שבשטחים, על אף שנשבע שכף רגלו לא תדרוך לעולם בבית אביו, לאחר ששמע מאימו איך היא גרושה על ידי אביו בעקבות לחץ משפחתו שהתנגדה לנישואיי תערובת. איברהים נאות לבקשת אימו של נביל, רק לאחר שזו גילתה לו שמשאלתו האחרונה של אביו היתה שהוא ישא הספד על קברו שלו, אך המשפחה הצליחה לאתר את עקבותיו רק מאוחר מדי. איברהים הסכים לעשות את המחווה, היות ואביו כבר לא היה בין החיים ולכן לא היה בכך משום הפרה של הנדר שנדר לעצמו. בעת ההספד מיעט אברהים במילים על אחיו למחצה, שאותו לא הכיר כלל, אלא הסתפק בכמה משפטים שהוכתבו לו מראש על ידי אימו של נביל, אשר המפתיע ביניהם עסק בשנה בה למד נביל בבית ספר ערבי-יהודי ביפו בזמן שאביו עבד של כקבלן משנה בפרויקט גדול מימדים, עד שמשפחתו נאלצה לשוב חזרה לשטחים לאחר שבפשיטה שגרתית נתגלה שאינה מחזיקה בתעודות זהות כחולות. במקום להכביר מילים השמיע אברהים קלטת בה נשמע נביל מרצה את משנתו הפוליטית, ואשר בסיומה ביקש נביל למות מות קדושים למען שחרור מולדתו. איברהים קינח את דבריו בכך שהוא שמח שמשאלתו של אחיו נענתה, והקהל הרב הסכים עמו בהתלהבות.]

לקראת היציאה מבית החולים השליך אברהם את תת המקלע, והאט את ריצתו לכדי הליכה, מנסה להימנע מהתנשפויות בולטות. מבית החולים הוא פסע היישר אל עבר המלון הסמוך, וחיפש אחר הבר, המקום שד' סימן אותו בפניו כמקום המפגש המוסכם של כוחות המבצע הישראלים. אלא שבבר לא היה אותה שעה איש, מלבד כמה מלצרים. מתוך יוזמה שלא ידע שטמונה בו, יצא אברהם מיידית מהמלון, נופף למונית, וביקש מנהגה להסיע אותו לאזור השגרירויות הקרוב, על אף שלא היה בידיו כסף לשלם לו. את השם ישראל הוא פחד להגות, מחשש שיסורב. משעצרה המונית ליד שגרירות ארצות הברית, מיהר אברהם לברוח ממנה היישר לעבר השומר שעמד בפתחה,  אשר נדרך לעומתו. לבסוף, לאחר שנמצא מי שישלם לנהג את הסכום הפעוט שזה דרש, הוכוון אברהם לעבר השגרירות הישראלית ששכנה בסמוך, ובסיומו של הליך לא פשוט שארך כשבוע ימים הושב לישראל מבלי שהשלטונות הירדניים ידעו מאום על זהותו או מעשיו.

[ד' הוחלף בתפקידו על ידי ה', אשר עם פרישתו ירש את מקומו ו'. תת הנספח מונה להיות נספח של ממש בשגרירות אחרת, ולימים אף זכה לשוב לשגרירות ישראל בירדן במעמד של תת שגריר.]

מחפוד התנהל בעקבותיו של אברהם מבלי לדעת, אלא שבהיכנסו למלון חלף על פניו אברהם בשנית, עובדה שהעלתה תמיהה אצל מחפוד, אך לא יותר מכך. משהגיע לבר הבחין אף הוא שהבר ריק מאדם, אך היות וחשש לנהוג בניגוד להוראות שקיבל, המתין מחפוד בבר לכך שיבואו לחלצו משם. את עיניו משך הפסנתר השחור והגדול שעמד במרכז החלל ונדמה היה כאילו החדר כולו סובב סביבו. מחפוד, אשר זמנו היה בידיו, התיישב ליד הפסנתר והחל לנגן להנאתו, ולהנאת המלצרים שהתקבצו כולם להאזין לנגינתו.

[משחזר אברהם לקיבוץ, מייד פנה אל אימו ודרש ממנה בתוקף לספר לו את דבר השערורייה שבשלה נאלצה לעזוב את מקום מגוריה ולעבור להתגורר בקיבוץ. אימו, אשר ביקשה לשמור על כבוד משפחתה, סירבה בתחילה לשתפו בסודה, אך משנוכחה כי אברהם לא יסתפק בהתחמקות אלגנטית, סיפרה לו על ניסיון האונס שחוותה כאשר אחי אביה ניסה לנצלה מינית. ומששאל אותה אברהם מדוע הגלתה עצמה מרצון ולא פנתה למשטרה, שהרי היא לא זו שחטאה, השיבה כי היא נכנעה ללחצה של המשפחה, שהתנגדה לחשיפת הבושה ברבים ואף נטתה להאשים אותה כי פיתתה את דודה מבלי משים. אברהם ביקש למחות בפניה על כניעתה ללחץ החברתי, אך אז נזכר כי בשבוע שעבר עליו בשגרירות הישראלית בירדן בציפייה לחזרה ארצה, נשבע שלא יוכיח אף אחד עד אשר יקיים את שהבטיח לעצמו לעשות. על כן, את טרונייתו כלפי אימו על כך שבגדה במצפונה וציוותה על אביו גלות מאונס במשך שנים כה רבות, הוא היפנה אל אימו רק שנה לאחר מכן, אחרי שנטש את הקיבוץ עם משפחתו, וניצל את הפרסומת לה זכה לשם הקמת וניהול תנועה חברתית-מדינית, התומכת בין היתר במציאת פתרונות יצירתיים להשגת שלום בין הישראלים לפלשתינאים, עמדה ישנה-חדשה בה החזיק, אך הפעם מתוך הכרה בצדקת דרכו. את הזמן החופשי המועט שנותר לו מעבר לשעות ולימים שהקדיש לתא המשפחתי, לעבודה, ולתנועה שעמד בראשה, הקדיש ברובו לשניים: שיפור יחסיו עם אביו, שרק עתה הבין אברהם את עוצמת הבגידה שבגד בו במשך השנים, וצפייה מרובה ככל שניתן בהופעות מחול ובלט מודרני.]

במשך ימים רבים התנוססו בעיתונים היומיים כותרות רבות שהיו קשורות לסיפורנו. החל מתאונת הדרכים רבת ההרוגים שסוקרה בליווי תמונות ענק של מכוניות מעוכות בתחתיתו של וואדי, והמחדל בהעמסת הסחורות שהתגלה אצל מוביליה של חברת מפעלי ים המלח שזכה אף הוא לכותרות, דרך מבצע סיכול הברחת הענק של חומרי הנפץ מירדן לישראל ומותו ההירואי של ד' במהלכו, שעוררו הדים רבים וכיכבו גם בעיתוני סוף השבוע, וכלה בסיפור המרגש על חטיפתו וגבורתו של אברהם, שנאלץ לדחות בקשות מצד מעריב וידיעות אחרונות גם יחד לכתיבת ספר על עלילותיו. אך משום מה, שמו של מחפוד נפקד מהעיתונים לגמרי.

[האחראי על הבר הבחין מיד בפוטנציאל שהיה טמון בנער, אשר ניגן על הפסנתר במיומנות ובחן לא מבוטלים. על כן, מייד כאשר סיים מחפוד לנגן, זימן האחראי את הנער לחדרו ושם הציע לו חוזה למשך שנה, עבור שכר גבוה, אותו ביקש ממחפוד להסתיר מיתר העובדים, בסך של 1,000 דינרים לחודש. מחפוד, כהרגלו, הסכים להצעה ללא דיבורים מיותרים. מחצית מהכסף היה שולח לדודיו, אשר בתחילה דרשו ממנו לשוב מייד הביתה אך עם חלוף הזמן השתכנעו כי הדבר הינו לטובה, גם בשל השמועות שהסתובבו בכפר באשר לדרך בה הגיע הנער לירדן, ואת המחצית השנייה הותיר לעצמו. בתחילה חסך מחפוד את מרבית חלקו, מתוך כוונה לטוס מירדן לארצות רחוקות, אך ככל שנקף הזמן הוא נקשר לרבת עמון, לרחובותיה ולקסמיה, וגם לנערה מקומית אשר לימים נשא אותה לאישה, ובמשך שנים לא מעטות המשיך לנגן ארבעה ערבים בשבוע על הפסנתר בבר של מלון Freedom, גם כאשר מצא לעצמו עבודה מכניסה יותר לשעות היום. כששני ילדיו היו שואלים אותו אם תמיד אהב כל כך לנגן על פסנתר, הוא היה משיב להם כי מזמן מזמן, בעולם אחר, היו מכריחים אותו לנגן ואז הוא שנא את הנגינה, אך ברגע שהנגינה החלה להיעשות מבחירתו, היו רגעי הנגינה הרגעים המאושרים בחייו, חוץ כמובן, מהיום בו פגש את אימם, היום בו נשא אותה לאישה, והימים בהם שניהם יצאו לאוויר העולם.]

סוף.