לאופרדוס שלי התחיל ללמוד השנה בכיתה א', בבית ספר אנתרופוסופי. יש בשיטה האנתרופוסופית הרבה דברים טובים, ואולי יום אחד אני אתעכב על כמה מהם בפוסט שיוקדש לשיטת החינוך ע"ש וולדורף, אבל מעל לכל, המורים האנתרופוסופיים הם כולם צעירים חדורי מוטיבציה ואהבה למקצוע ולילדים, ולזה אין שום תחליף בעיניי.

בכל מקרה, זו שיטה שמחייבת הרבה סבלנות גם מצד ההורים. הילדים מתחילים את הלימודים בקצב די איטי, בגלל שהשיטה דוגלת בהתאמת קצב הלימודים לגיל הרך של הילדים, ורק בכיתה ג' או ד' הם מדביקים את הלימודים בבתי הספר האחרים, ובסוף גם אמורים לעקוף אותם, בגלל היקף השעות ומגוון השיעורים.

זה אומר, בין היתר, שלאופרדוס לא יידע לקרוא ולכתוב באופן שוטף כבר בסוף כיתה א', אלא האלף-בית יושלם לגמרי רק באמצע כיתה ב'. אולי זה בגלל שהם נוהגים לצייר את האותיות, ואז לאפות ולאכול אותן לפני שהם ממש כותבים אותן. נו מילא, האב הגאה ימתין בסבלנות. בינתיים אני מסתפק במילים מזדמנות שלאופרדוס מוכן לכתוב עבורי, פה ושם, אבל זה לא אומר שהוא עדיין לא יוצר. לאופרדוס התחיל להכתיב לסביבה הגיגים פרי מוחו, בין אם זו ברכה ליום הולדת ובין אם זו מחשבה שסתם נראתה לו ראויה. אז הנה, לשם דוגמא, שתי הכתבות של לאופרדוס מהשבוע שעבר:

בחג אביב היה לי כיף

ויש לי חברים

ואני אוהב

אותם בכל הימים

ויום יום אני משחק

לבד עם חברים

ואני משיג חברים

מכל הארצות

תינוק בעגלה ישן ישן

פתאום הוא מתעורר

ואז הוא מסתכל

על הלבנה

ובא מלאך

ומחבק אותו

באהבה

אני כמובן לא מסוגל לבחון את הקטעים האלה בעין אובייקטיבית (להבדיל מהקטעים שלי, שאותם, כך אני מקווה, אני יכול), אבל סתם התחשק לי לעשות להם אאוטינג. את הרציונל של הקטע השני אני מניח שלאופרדוס ירש מנורמה, אבל את השורות האחרונות של הקטע הראשון אני בטוח שהוא ירש גם ממני.