לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


מטענים עודפים > להיפטר מהכל. ומייד. כמה שפחות יותר טוב /// מטענים עודפים > לאגור לעת מחסור. בשקיות פלסטיק גדולות /// מטענים עודפים > חלונות שוטפים > וחלומות עוטפים /// מ*ענים **דפים /// מטענים עודפים > בקרוב הסרט
Avatarכינוי: 

בן: 56

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2007    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
1/2007

סטטיסטיקה של קורבנות


 

לכבוד יום ההולדת ה-19 של הסכסוך הישראלי-פלשתינאי, הכנתי טבלת סיכום ביניים, יבשושית מאוד למראה, אבל עקובה מאוד מדם.

 

הטבלה כוללת רק נתונים, ומתחתיה אני מביא כמה הסברים לגבי תוכנה, ואחריהם את המסקנות שלי מכל העניין.

 



 

הבהרות והסתייגויות:

 

1. דיוק במספרים: כל הנתונים שלמעלה לקוחים מהאתר של מרכז בצלם, כיוון שרק בו יש פירוט מלא יחסית של הנתונים, ואותי מעניינת המגמה יותר מאשר דיוק מוחלט במספרים. לגבי חלק מהתקופות מצאתי מקורות נוספים, והנתונים לפיהם היו שונים. למשל:

- לפי האתר של צה"ל, באינתיפאדה II נהרגו 1115 (ולא 1017) ישראלים.

- לפי ויקיפדיה, ב-2005 נהרגו 45 (ולא 50) ישראלים, וב-2006 נהרגו 38 (ולא 23) ישראלים.

לכן יש לקחת את נתוני בצלם בעירבון מוגבל, ולהביא בחשבון שבאופן כללי ייתכן והם מנפחים את מספר ההרוגים הפלשתינאים או מקטינים את מספר ההרוגים הישראלים.

 

2. חלוקה לתקופות: הדעות לגבי מועד סיום האינתיפאדה ה-I חלוקות, יש שרואים את סיומה בפרוץ מלחמת המפרץ ויש שרואים אותה בחתימת הסכמי אוסלו, ולכן חילקתי אותה לשני חלקים. את התקופה שמסיומה ועד לאינתיפאדה ה-II חילקתי גם לשניים, כדי להראות את המגמה.

 

3. נתונים נוספים: הנתונים כוללים ערבים ישראלים שנהרגו בידי פלשתינאים וההיפך. הנתונים אינם כוללים (א) ישראלים (בודדים) שנהרגו בידי ישראלים (ערבים ויהודים), (ב) פלשתינאים (מאות) שנהרגו בידי פלשתינאים (תאונות עבודה וסכסוכים פנימיים), (ג) אזרחים זרים (מאות) שנהרגו בידי פלשתינאים וישראלים, (ד) מחבלים מתאבדים (בודדים).

 

מסקנות:

 

1. באופן כללי, האינתיפאדה ה-II הרבה יותר קטלנית מקודמתה, ונהרגו בה עד כה מדי שנה פי 5 (!) יותר פלשתינאים וישראלים (647 / 163) מאשר נהרגו מדי שנה בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-I ועד לתחילת הנוכחית (121 / 33).

 

עם זאת, מאז שנת 2002, שהיתה שנת שיא בקורבנות (כ-1000 פלשתינאים וכ-450 ישראלים), היתה קיימת מגמת ירידה רציפה במספר הקורבנות בשני הצדדים, אבל ב-2006 מספר ההרוגים הפלשתינאים האמיר שוב, בייחוד במחצית השנייה של 2006 בה נהרגו מעל 400 פלשתינאים, כנראה כתוצאה מחטיפת גלעד שליט ופרוץ מלחמת לבנון השנייה.

 

2. בתקופות בהן האמיר מספר ההרוגים הישראלים, האמיר בדר"כ גם מספר ההרוגים הפלשתינאים (או שמא ההיפך הוא הנכון, לגבי מי האמיר קודם). בהתאם, היחס 1:4 (ישראלי הרוג על כל 4 פלשתינאים הרוגים) מתברר כיחס קדוש, כאשר הוא מתעקש להתקיים גם בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-I ועד לפרוץ ה-II, וגם בתקופה שמפרוץ האינתיפאדה ה-II ועד היום.

 

החריגים הבולטים לכך היו התקופה בה נהרגו באופן יחסי יותר ישראלים – התקופה שבין שתי האינתיפאדות, מהסכמי אוסלו ועד לפרוץ האינתיפאדה ה-II (פיגועי טרור רבים מצדם וכיבוד הטריטוריה שלהם מצדנו), והתקופות בהן נהרגו באופן יחסי יותר פלשתינאים – תחילת האינתיפאדה ה-I (התקופה העממית שבה עדיין לא שוכללו אמצעי הלחימה שלהם), וגם, ובעצם בייחוד, שנת 2006 היוצאת מאיתנו לטובה, ובולטת בחריגותה בהקשר זה.

 

3. אבל הטבלה רק מציפה שאלות, ולא פותרת את השאלה החשובה מדוע 2006 היתה כל כך יוצאת דופן, גם מבחינת יחס ההרוגים (ישראלי על כל כמה עשרות פלשתינאים), ואולי יותר חשוב, גם מבחינת מיעוט הקורבנות הישראלים (הכי מעט מאז פרוץ האינתיפאדה הראשונה, להוציא את תקופת "השקט שלפני הסערה", שקדמה לאינתיפאדה ה-II) ?

 

פתרון חלקי לשאלה ניתן למצוא במספר ההרוגים הישראלים בפיגועי התאבדות, שלמרות כמותם הקטנה (פחות מ-0.5% מאירועי האינתיפאדה ה-II) גובים קורבנות רבים (כמעט 50% מההרוגים בה - נכון לסוף 2005). מספר הרוגי פיגועי ההתאבדות צנח בהתמדה מדי שנה, מכמות אסטרונומית של 220 בשנת 2002, עד ל-15 בלבד בשנת 2006 (אגב, בתקופת "השקט שלפני הסערה", היה הרוג בודד מפיגוע התאבדות בכל אחת מ-3 השנים 1998-2000).

 

ברור לי שתרמו לכך כמה גורמים שונים: מאמצי מודיעין כבירים (אם כי כאלה היו תמיד, בכל תקופה בהתאם למגבלותיה), גדר ההפרדה ההולכת ונבנית (למרות שיש הטוענים שחצי גדר משולה לחצי דלת נעולה), ההתנתקות (הוצאת ישראלים משטח מסוכן ונעילה טובה יותר של אותו שטח מפני חדירה), וגם התירוצים שסיפקו לנו בני דודינו בשנה החולפת לשם תקיפתם ביעילות מרובה (מצד אחד חטיפת גלעד שליט שפשוט דרשה תגובה, ומצד שני המלחמה בלבנון שסיפקה שקט תעשייתי לפעילות הצבא בשטחים).

 

אבל האם באמת השכלנו להתמודד איכשהו עם התופעה (האינתיפאדה בכלל ופיגועי ההתאבדות בפרט), או שמא מדובר בחריג מקרי או זמני? לי עצמי אין תשובה, וכנראה שרק ימים יגידו.

 

4. אך בואו נקל עם עצמנו ונאמר שאכן הצלחנו להתמודד, לפחות לעת עתה, עם התוקפנות הפלשתינאית. האם די בכך? האם מצב בו נהרגים יחסית מעט ישראלים (בשנת 2006 מתו פי 20 יותר ישראלים מתאונות דרכים מאשר מידי פלשתינאים), ומולם מתים מאות פלשתינאים, כשברקע מאיימות להתרגש עלינו שיטות הרג חדשות (קסאמים משופרים שישוגרו מיו"ש, למשל) או מלחמת אזרחים אצל הפלשתינאים, וברקע של הרקע עומדים גם עניינים של זכויות אדם ועוני אצל בני דודינו, הוא מצב דברים המניח את הדעת? לא נראה לי.

 

אז מה המסקנה הסופית לעניין מניעת הקטל ושיפור המצב הקיים?

המסקנה היא שעוד ארוכה הדרך.

 

ומהי המסקנה לעניין סיום דרך הקטל?

לטעמי, הגברת האלימות אינה פתרון שיועיל לטווח הארוך, וברוב השנים היא התגלתה כפתרון לא מוצלח גם לטווח הקצר (מהטבלה עולה שבדר"כ ישנה קורלציה בין מספר ההרוגים של שני הצדדים), אז נותרנו עם האופציה האחרת - השלום.

 

ומה המסקנה לעניין השלום?

המסקנה היא שעוד ארוכה הדרך.

 

ומהי המסקנה לעניין קידום דרך השלום?

תשאלו את ביבי, אולמרט, פרץ, פרס, ליברמן וברק, ותקבלו מכל אחד פתרון שונה, אבל זה ממש לא משנה, כי במילא אני לא רואה איך בעתיד הנראה לעין ייבחן אחד מהפתרונות האלה ברצינות.

 

אז מה נותר לעשות, תשאלו?

לזכור לעדכן את הטבלה בתחילת השנה הבאה.

 

נכתב על ידי , 18/1/2007 16:31  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אגדה אמיתית לחג


 

ביום שבת האחרון סיימנו מסלול הליכה מתיש בן יומיים בהרי אילת. בשארית כוחותינו טיפסנו על גבי כביש מס' 12 הצמוד לגבול מצרים, והתפתלנו איתו מעלה, אנחנו ותרמילינו העמוסים, לכיוון מעבר הגבול נטפים, שם חיכה הרכב שלנו. כשהגענו, פלטנו אנחות רווחה רמות, התנענו את הרכב, והתכוננו לרדת מטה לכיוון אילת כדי להשיב את נפשנו, אלא שאז הבחנו בנורית האדומה שסימנה שאזל שמן המנוע. בתא המטען לא מצאנו בקבוק שמן רזרבי וגם למג"בניקים לא היה, והקור המקפיא והשמש השוקעת לא בישרו טובות.

 

לפתע עצרו לידנו שני צעירים חביבים במיוחד, חקרו מה קרה לנו, והציעו לקחת אותנו לתחנת דלק באילת ולהחזיר אותנו חזרה, הצעה שלא יכולנו לסרב לה. במהלך הנסיעה הלוך וחזור הם סיפרו לנו סיפור, שהם נשבעו שהוא סיפור אמיתי, והאמת שאין לי סיבה להאמין שהוא לא כזה.

ומעשה שהיה כך היה:

 

***

 

בראש השנה האחרון, חייל קרבי דתי אחד שנקרא לו אדיר, שהיה בחל"ת, החליט לבלות את החג בעיירה אומן. אלא שלאדיר לא היה אישור יציאה מצה"ל וגם לא כרטיס טיסה, והחג היה קרוב והטיסות מלאות. הוא החל לברר בין מכריו ושמע על אחד שאוחז בידו כרטיס ומתלבט אם לנסוע. המתין אדיר בסבלנות עד שההוא החליט לוותר על הנסיעה, רכש ממנו את הכרטיס, וקיבל ממנו יפויי כוח כתוב בכתב יד, המתיר לו להעביר את הכרטיס על שמו.

 

תחנתו הבאה היתה שגרירות אוקראינה, כדי לקבל ויזה, אלא שבגלל הזמן הקצר שנותר עד לטיסה, כבר לא היה מספיק זמן להנפיק לו אחת. למזלו, אדיר החזיק גם בדרכון אמריקאי, שלא מצריך ויזה, אבל תוקף הדרכון פג כמה שבועות לפני כן. ביקור בשגרירות ארה"ב הבהיר לו שגם אין די זמן להאריך את תוקף הדרכון, וכך אדיר מצא את עצמו ביום הטיסה, עם כרטיס שלא רשום על שמו, עם דרכון ישראלי בלי ויזה ובלי אישור יציאה מהארץ, ועם דרכון אמריקאי פג תוקף.

 

אלא שלא איש כמו אדיר ייכנע. חדור אמונה הוא ארז תיק קל ויצא לשדה התעופה. כשהגיע אל דיילת הקרקע שמחלקת את כרטיסי העלייה למטוס, הוא התבקש להציג כרטיס טיסה, וזו הבחינה בכך שהכרטיס לא רשום על שמו וביקשה הסברים. אדיר שלף את יפויי הכוח, והצליח לשכנע אותה שהוא תקין, אלא שאז היא גילתה שגם אין לו ויזה. בלית ברירה שלף אדיר את דרכונו האמריקאי, ולמזלו היא לא עלעלה בו, וכך הוא מצא את עצמו על הטיסה בדרך לקייב.

 

כשהגיע לשדה התעופה בקייב, נבהל אדיר מפניהם החתומות של הבודקים, והתייעץ עם אנשים מסביבו כיצד להסביר את העובדה שאין לו ויזה. אלה ייעצו לו לפצוח בשירת "אומן, אומן, ראש השנה, ראש השנה", ואכן למשמע השירה שאדיר החל בה ושפשטה בקרב הממתינים לבידוק, התחייכו הבודקים, ואדיר הצליח להיכנס לאוקראינה ללא כל בעיה.

 

לאחר שבועיים באומן, הגיע מועד הטיסה חזרה, אך אדיר חפץ להישאר במקום עוד זמן. הוא איתר אדם שלקה בהתקף לב ורצה לשוב ארצה בדחיפות, והשניים החליפו ביניהם כרטיסים, אלא שאז גילה אותו אדם כי הכרטיס אינו על שמו של אדיר. אדיר הפקיד בידיו את יפויי הכוח, והוסיף אחד משלו, וסיפר לו כי הוא עצמו טס בצורה זו בלי בעיות. לבסוף התרצה אותו אדם, אך הודיע לאדיר כי אם הוא לא יצליח לעלות לטיסה עם הכרטיס של אדיר, הוא יחזור וייקח את הכרטיס שלו בחזרה, ואדיר הסכים לכך.

 

אחרי יום-יומיים הופיע אותו אדם, והודיע לאדיר שלא הצליח לעשות שימוש בכרטיס שלו, ואדיר, בלית ברירה, מסר לאותו אדם חזרה את הכרטיס, וקיבל את הכרטיס המקורי שהיה בידיו, אשר המועד שלו כבר חלף. וכך נשאר אדיר באומן לעוד כמה ימים, עד שלא נותר לו יותר כסף. באותו יום נודע לו שיש טיסה חזרה לישראל מקייב, והוא מיהר לעזוב את אומן, כשהוא משאיר את התיק שלו אצל ידידים שפגש במקום, והוא יוצא לקייב עם דמי נסיעה שגייס ופאוץ' קטן בלבד.

 

כשהגיע אדיר לשדה התעופה, בלי ויזה ובלי כרטיס תקף, הוא גילה שחלו שיבושים בטיסות וכי ישנם אנשים שממתינים שם כבר 3 ימים לטיסה. כסף לא היה לו, אז הוא נותר במקום והתחבר עם הממתינים האחרים. אחד מהם יעץ לו לעשות בדיקה ביטחונית, לכל מקרה שלא יבוא, ואדיר שמע בעצתו ואף קיבל מדבקה ירוקה על הדרכון, עדות לבדיקה.

 

באותו היום התברר שאל-על דאגה להטות טיסה ממקום אחר, כך שתעבור בקייב ותאסוף חלק מהממתינים, ושזו עומדת לנחות בעוד מספר שעות. כל הממתינים החלו צובאים על דלפקי אל-על, ומהומה רבה החלה, כשבמהלכה החלו הממתינים, ואדיר ביניהם, להשליך את דרכוניהם לעבר הדלפק. בסופו של דבר, בגלל מספר המקומות המוגבל, הוחלט לעלות לטיסה רק את אלו שממתינים הכי הרבה זמן, והדרך בה בדקו זאת היתה לפי צבע המדבקה שעל הדרכון. כך הסתבר, שהאוקראינים עושים סבב של מדבקות במספר צבעים שונים, צבע שונה לכל יום, וכי אדיר הגיע כל כך מאוחר שהצבע שניתן לו היה זהה לצבע שניתן לממתינים הוותיקים ביותר, וכך ניתן לו כרטיס עליה למטוס, ומרוב המהומה אפילו לא נבדקו לעומקם כרטיסי הטיסה המקוריים של האנשים, כך שאדיר לא היה צריך אפילו להסביר מדוע חלף מזמן מועד הטיסה שלו.

 

אדיר מיהר לברוח לעמדות הבידוק, שכן רבים מהממתינים כבר שמעו את סיפורו וידעו מתי הוא הגיע, והביטו בו במבטים זועמים. כשהגיע אל הפקידה, זו לא הבינה כיצד הוא נכנס לאוקראינה בלי ויזה, אבל אדיר הפנה אותה אל האחראים, ואחרי דקות ארוכות בהן אדיר חזר ואומר להם כל כמה שניות באנגלית שהוא אמריקאי, הותר לו להמשיך לכיוון המטוס.

 

כשאדיר הגיע לכסא שלו במטוס, הוא הניח עליו את הפאוץ', ומיהר אל עבר אדם שפגש בשדה התעופה, כדי לבשר לאותו אדם, ששמע את סיפורו של אדיר ולא האמין שאדיר יצליח לעלות על הטיסה, כי הוא הצליח לבסוף לעלות עליה. אבל כשחזר אדיר לכיסאו, הוא מצא שמישהו אחר יושב בו, ושהפאוץ' שלו נעלם. אותו אדם שלף לבקשתו של אדיר כרטיס עם מספר הכסא של אדיר, ואדיר חשב שהוא פשוט גנב אותו מהפאוץ'. לבסוף אדיר מצא את הכרטיס שלו עצמו, והתברר כי פשוט חלה טעות וששני האנשים קיבלו את אותו כסא.

 

הדיילים ביקשו מאדיר ומהאיש השני לרדת מהמטוס עד לבירור העניין, אבל שניהם לא הסכימו לעשות זאת. לבסוף ניגש אליהם דייל והודיע להם שאכן חלה טעות מצערת, וביקש מאדיר להתלוות אליו, אלא שבמקום להוריד אותו מהמטוס, הוא הוביל את אדיר למחלקת העסקים, וכך חזר אדיר לישראל ברוב כבוד והדר.

 

***

 

כשנפרדנו מהשניים לשלום, דברנו בינינו על זה שהסיפור, אמיתי ככל שיהיה, נשמע כמו אגדה לחג נוסח חסידי ברסלב, אבל אז הבנו שגם לנו בעצם התרחשה אגדונת חג קטנה - לא רק שהבחנו בנורית האדמדמה בזמן, דבר יוצא דופן בהתחשב בנפשות הפועלות, אלא שמשום מקום הופיעו שני מלאכי סיוע, ובנדיבות לא ישראלית הציעו לנו מיוזמתם לקחת אותנו לאילת ולהחזיר אותנו משם, כנגד כל הסיכויים.

 

ולגבי ההבדל בין היקפי הפלא, טוב נו, אצל אדיר היה מדובר בנס של ראש השנה היהודית, ואילו אצלנו היה מדובר בנס של ראש השנה האזרחית, ככה שאין מה להתפלא על השוני שבין גדלי הנסים.

נכתב על ידי , 2/1/2007 20:03  
37 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





44,455
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 30 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללאופרד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לאופרד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)