היום פתחתי Ynet כדי לקרוא קצת חדשות, אחרי כמה ימים שבהם הצצתי באינטרנט בעיקר כדי להתעדכן בתוצאות ספורט. ידעתי מה מצפה לי, לאחר שבלילה פינינו סוף-סוף את עזה, ואכן נתקלתי בשלוש כתבות בעניין.

כתבה אחת מתארת איך בניגוד להבטחות הרשות הפלשתינאית, המשטרה הפלשתינאית לא מונעת מהמון של אלפים מלהיכנס לשרידי ההתנחלויות, לשרוף בתי הכנסת, ולערוך בהם ביזה. כתבה שנייה מספרת על נערים פלשתינאים שמיידים אבנים על הישוב נתיב העשרה, שצמוד לגבול החדש שנוצר בהתנתקות. וכתבה שלישית מודיעה על מהומות במעבר הגבול של ציר פילדלפי, שבהן נהרג פלשתינאי מיריות, ייתכן שמאש השוטרים המצרים.

ובסוף הכתבות, כמו תמיד, משתרכות להן מאות תגובות. 350 איש הגיבו לכתבת הביזה, ורובם המוחלט גינה, או אפילו הופתע, ממראות הביזה וחילול בתי הכנסת. כמעט 200 איש הגיבו לכתבת זריקת האבנים, ורובם ניבאו שזריקת האבנים היא יריית הפתיחה במסלול של אסקלציה שעוד יביא לחורבננו ולהחזרת ת"א. כמעט 100 אנשים הגיבו לכתבה על התקרית עם המצרים, חלקם חששו מתוהו ובוהו שייפתח מדרום, וחלקם האחר קיוו שהמצרים יעזו לעשות לפלשתינאים את מה שאנחנו נמנענו מלעשות.

650 איש זה לא מעט. 650 נביאי זעם, שהופכים נער שמיידה אבנים בשמחה-לאיד שטיפוסית עד מאוד לערבים, ושריפת בית הכנסת פרובוקטיבית על ידי פעילי חמאס, כמו גם התקהלות אלימה במעבר גבול שהיה חסום מזה שנים, לחזון אפוקליפטי ממשמש ובא. ובהתחשב בכך שאין רוב בולט לקהל המצביעים של הימין בקרב הגולשים, אני נוטה לחשוב שאותם מאות גם מהווים מדגם מייצג לקו המחשבה הישראלי הטיפוסי.

אני לא תומך במעשי ביזה, יידויי אבנים והתקהלויות אלימות. אני סולד מגילויי ההתלהבות הברבריים האלה שמאפיינים את הערבים בכלל ואת הפלשתינאים בפרט, כל אימת שהם מקבלים הישג מדיני שהם חשקו בו במיוחד. ואני גם חושב שזה מנוגד לאינטרסים שלהם עצמם. אבל בין לא לאהוב לבין ראיית שחורות ובניית מגדלי קלפים שואתיים באוויר, ארוכה הדרך.

שירקדו על גגות בתי הכנסת, שיסמנו וי בידיים ויגידו שהם ניצחו ושאנחנו נכנענו, שיתנהגו כמו ילדים קטנים בגן, למי איכפת, כל עוד אף אחד מאיתנו לא נפגע. כל אלה היו צפויים, ומי שהופתע (או הותיר אחריו בתי כנסת בצורת מונומנטים, בבחינת פרצה הקוראת לגנב לשרוף ולנתץ), או שעיניו אינם בראשו, או שהוא משים את עצמו בהיתממות מעושה.   

האמת, לא ממש איכפת לי. שאלה יתלהמו במעשים של הרס וביזה, ושאלה יתלהמו במילות תוכחה של חורבן בית המקדש. הכלבים ינבחו, ושיירת החיילים היוצאים מעזה תעבור לה, ואולי במקומה תגיע שיירת של שלום, מתישהו. אבל זה לא ממש נכון שלא איכפת לי, כי אם הישראלי הממוצע עדיין נתון בסד של מחשבה גלותית - הנה עוד שנייה יבואו עלינו לכלותינו, ואנו הקטנים והמסכנים לא נצליח להגן על עצמנו, והנה השואה מתחדשת עלינו כקדם - אני מתקשה לראות איך תיפרץ הדרך לשלום.

אז מה יהיה כשינחת הקסאם הראשון בפאתיה הדרומיים של אשקלון? ואני מודיע לכם שהוא ינחת, כי תמיד יהיו חוליגאנים שינסו לטרפד תהליכי שלום בעזרת גימיקים מהסוג הזה, האם אז הרוב הגלותי שלנו ידרוש את השבת ההתנחלויות על כנן? יגיד ששרון טעה, שהוא בגד? לצערי, סביר להניח שכן. פתאום כולם יופתעו בשנית, ויגידו שאף אחד לא פילל שזה יקרה, ושעשינו טעות מרה.

ובכן חברים, את עזה לא ירגיעו ביום אחד, ושנים של הטמעת שנאה ואלימות דו צדדית לא נרפאות באבחת פינוי מוצבים, אבל כל זה לא משנה מאום. יצאנו מעזה משלוש סיבות, וכולם היו תקפות לפני ההתנתקות ותשארנה תקפות גם לאחר מותו של הקורבן הראשון של ההתנתקות.

אחת, אין לנו מה לעשות שם, ואין לנו מה לרצות לשלוט בהם, ובטח שלא להטמיע אותם כאזרחים בארצנו. הסיבה הזו תהיה תקפה תמיד.

שתיים, גם אם ימותו אנשים בגילויי אלימות שיצאו מעזה אל תוך הקו הירוק, בין באוויר ובין ביבשה, כמות ההרוגים לא תהיה גדולה יותר מזו שהיתה בעת שעזה היתה בידינו, וגם אם אתבדה בתחזית הזו, הרי שמבצע חומת מגן הזכיר לנו כמה קל יותר להילחם מלחמה של ממש, ובקץ כל הקיצים, שאני מסופק אם יגיע, גם נוכל להחדיר לשם צבא שייכנס ויצא, ויעשה את מלאכת הניקיון טוב יותר מאשר הוא עשה זאת בעת שישב בתוככי עזה בישיבת שב ואל תעשה. כשאתה נלחם במלחמה, אתה מוגבל הרבה פחות מאשר כשאתה על תקן של כובש.

שלוש, יצאנו משם בשביל הסיכוי. וזה לא חשוב איך תתמחרו את הסיכויים, רבים או מעטים. מה להפסיד מהמהלך אין לנו, ולכן ניקח כל רווח שייתנו לנו בידיים פתוחות, ואולי, אולי, בסוף יהיה לנו גם מחטף של שלום.

אז לאט לכם, בלי להתלהם ובלי לתמוה, קבלו את האלימות שתתרגש עלינו באורך רוח, לא חייבים להסכים ואפילו לא להבין, אבל צריכים לתת לזמן לעשות את שלו. הדם של המתים שלהם מתקרר לאט לפחות כמו זה של מתינו שלנו, ואוכלוסיה למודת עוני, שנאה, כנופיות רחוב ואנרכיה לא מסוגלת להפוך ביום אחד לאחות קטנה.

ועיקר העיקרים, ברוך שפטרנו ממילואים בעזה, מכיבוש מעיק ומיותר, מחיילים שמתים בהגנה על לא-מולדת, וממראות בלתי ניתנים לעיכול כמו זה:

[התמונה הזו, של חיילי צה"ל זוחלים על הארץ בשורה כדי לחפש את שרידי גופותיהם של חבריהם, תמונה שמסרבת להפסיק להשפיע עלי כל פעם מחדש, גרמה לי לכתוב את הפוסט הזה, שאני מחשיב לאחד מהפוסטים האהובים עלי ביותר, למרות שלמילה אהבה קצת קשה לדור יחד עם התוכן שלו. אולי היום זו מין סגירת מעגל בשבילי, בכל מה שקשור אליו. אם לא קראתם אותו ויצא לכם עכשיו, אני אשמח]

לפני כמה שנים לאופרדוס למד קפוארה בישראל. הוא למד בחוג שהיו בו מורים ברזילאים, ומאוד נהנה, וכשהם חזרו לברזיל אחרי שנה בערך, הוא לא רצה להמשיך ללמוד אצל מישהו אחר.

הקפוארה היא מין שילוב בין אמנות לחימה לבין תנועות ריקוד אפריקאיות, שנוצרה במקור על ידי עבדים אפריקאיים שהוגלו לברזיל, שרצו לשמור על מסורת הלחימה שלהם וחיפשו דרך להסוות אותה מפני אדוניהם שאסרו עליהם כל גילוי של ביטוי מלחמתי.

היום הקפוארה מאוד נפוצה ברחבי ברזיל (וגם בישראל), יש הרבה מועדונים ולכל מועדון המאסטר שלו, אבל מולדת ומעוז הקפוארה היתה ונותרה Bahia, המדינה היפה והמקסימה שבחלק הדרומי של החוף הצפון-מזרחי של ברזיל.

בחופים של באהיה, ובחופים הצפוניים יותר, לאופרדוס נתקל בקפוארה שוב, ובכל מקום.

גם בערבי קפוארה שהלכנו אליהם במיוחד - כמו זה:

וגם סתם ברחוב או על הים, כשקבוצת קפוארה מתרגלת תרגילים וריקודים, וסביבה מתקבץ מעגל של אנשים (Roda) שבאים לצפות בקפואריסטים ולשמוע את המוזיקה של הנגנים שתמיד מתלווים אליהם, בתוף ובבירנבאו.

והנה דוגמא לרודה טיפוסית:

מהר מאוד לאופרדוס עבר מצפייה להשתתפות, ופצח בתרגילי קפוארה משלו, וכמובן שזה חייב את הוריו המסורים גם לקנות בגדי קפוארה תואמים, איך לא:

וככה נוצרה לה מסורת, לפיה בכל עיירת חוף שמגיעים אליה, לאופרדוס נוטל חלק בשיעורי קפוארה, או על החוף :

או באולם המיוחד של המועדון:

ובהדרגה לאופרדוס גם התחיל ליטול חלק בהופעות קפוארה, בתפקיד משתתף-אורח, או על הים או סתם באמצע העיר, מול קהל אוהד:

וכמו שקורה עם כל כל תחביב טיולים אצלנו, ויש לא מעט כאלה (כל אחד נוצר בהתאם למדינה שבה אנחנו מטיילים באותו זמן), אני שואל את עצמי אם לאופרדוס יתמיד עם זה גם בארץ, או שזה ישתכח ממנו עם החזרה לישראל. נחייה ונראה.