| 9/2005
סגירת חשבונות
לא מזמן חזרתי הביתה. היה תענוג לפגוש את החתול הכתום הגדול (הוא בא מיד כשקראתי, אהוב), את הכלבה, וגם את המשפחה. למשפחה זה יותר קל, אני חושבת. אני מדברת איתם, הם יודעים מתי אני באה והכל. חיות לא. הן מרגישות נטושות. אבל נעזוב את זה עכשיו. במשך 20 יום בוערים בי כמה דברים שצריכים לצאת.
מי האנשים שמכירים אותי ויודעים על הבלוג שלי? אחד מהם נשאר מסתורי. השני, אני מניחה, הוא בלונדי, הידוע גם כראש זמש. התיאור של שחר "הוא לא ידיד טוב שלי, הוא סיפר לי כשהוא היה ממש שיכור" הולם אותו להפליא.
כמה צבוע אדם צריך להיות בשביל לעשות דבר כזה מאחורי הגב שלי? כמה שפל הוא צריך להיות בשביל להמשיך להתנהג כידיד אחר כך? ייתכן שאני טועה, ולכן אני מצנזרת את עצמי, ולא מספרת על תקריות מסוימות. אחת שאני כן אספר עליה היתה לפני שהוא טס לאנגליה. כל כך שמחתי בשבילו (הוא הכיר מישהי והתאהב לחלוטין), ושכנעתי אותו לבוא לרקוד. במועדון, ממש שמרתי עליו שלא ישתכר ויעשה שטויות, שישתה מים, ושיהנה. לא החזקתי לו את היד, אבל העיניים שלי היו מופנות לכיוונו לא מעט זמן. אז ככה? אני מקווה שאם אני טועה, הוא יאמר לי.
לא הייתי חוזרת לשחר עכשיו. מכל מיני סיבות. הראשונה היא הכאב שהוא גרם לי, והכיעור שבפרידה שלנו. מישהו שראוי לי, לא היה עושה את זה.
סיבה נוספת היא, שהוא צדק בדבר אחד שהוא אמר לי כשבאתי אליו לראשונה. הוא דביל. אז הוא אמר את זה אחרי שבילינו שעתיים בערך בחיפוש חנייה בדרום ת"א, ובישיבה אצל בעל מועדון, בעוד שניהם מדברים ואני עציץ. אז צדקת, מותק. בזמנו עשיתי כמה טעויות, שאני עושה הרבה. התעלמתי מהפגמים שלו. התעלמתי מהדביליות, מהנטייה לצעוק, מחוסר העצמאות המבהיל שלו, אבל זהו. הקש ששבר את גב הנאקה היה בפאריז. בחנות צדדית בשאנז אליזה היו סיכות עגולות כאלו, לתיקים. נברתי בהן, והיתה שם אחת שאמרה "sheep shagger". היה בה ציור חמוד להפליא של כפות רגלי אדם וביניהן כפות כבשתיות. חשבתי לקנות לו את זה, כי יש לו קטע עם כבשים, והסיכה הזו גרמה לי לחשוב עליו. התקשרתי, הוא לא ענה, ולהודעה ששלחתי בערב הוא הגיב ב"תגידי לי איפה זה, אני מעדיף לא לפגוש אותך". כשעניתי שזה בשאנז אליזה, הוא לא הגיב. אפילו לא ב"תודה שחשבת עליי, אבל לא" מנומס. זה מוגזם. מישהו שלא מסוגל להעריך כזה דבר הוא באמת דביל.
בזמן שלא הייתי התקבלו כמה בקשות גישה לבלוג. הוא שלח שתיים. סירבתי, כמובן, כי אני לא אתן לו את הסיפוק הזה. הוא יכל היה לקרוא אז, כשאהבתי אותו. עכשיו לא. זה חלק מהעסקה של להיות בלעדיי. הוא יכול להמשיך להתמזמז עם בת ה-19 הכעורה שלו, או אפילו עם מודל יותר צעיר, להתחיל לתקלט בימי שישי, בעוד ניסיון למנוע מעצמו להתבגר, וזו זכותו, אבל לקרוא כאן זו לא זכות ששמורה לו יותר.
הוא כתב בנימוק שהוא רוצה לקרוא מה כתבתי עלינו. ובכן, לא. הוא יכל היה לקרוא כשסיפרתי לו על הבלוג, כשהיינו ביחד. עכשיו מאוחר מדי.
זו גם סגירת בלוג. טוב, לא ממש סגירה של הבלוג, אבל אני אפסיק לכתוב בו, כי אני לא אוהבת את רעיון המציצנות המכוונת. מילא כשאנשים קוראים מתוך אכפתיות, עניין, או בגלל ההומור, אבל אני לא אתן למי שזה לא יהיה את הסיפוק המציצני המגעיל הזה.
ריאליזם בגרוש - ברור לי שהבלוג ברשת. ברור לי שכל אחד יכול לקרוא, אבל יש סיבה לקרוא ויש סיבה לקרוא. אם מישהו קורא בגלל שאני מעניינת, מצחיקה, או מתוך הזדהות, מצוין. אם מישהו קורא מתוך יצר מציצני לחטט בחיים שלי, הוא מוזמן לקפוץ לי.
כנראה שאפתח בלוג חדש בקרוב. כמו שאני מכירה את עצמי, אני לא אהיה מסוגלת שלא לשפוך את מחשבותיי על נייר או מקלדת, ועל מקלדת זה יותר מהר. מי שירצה להמשיך איתי לשם, מוזמן לכתוב לי ל[email protected]. אם אכן יהיה בלוג חדש, אני אשלח את הכתובת.
בקרוב שיר אוספת אותי, ואנו הולכות לנאפיס. כמה התגעגעתי לנאפיס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
