העולם האמיתי

בערב השנה האזרחית החדשה זה קרה.

אחרי 3 שנים של ציפייה והמתנה לרגע הזה הוא הגיע.

כל כך הרבה דברים נכנסו לנשיקה הזאת, כל כך הרבה דברים שקרו במשך 3 שנים.

כמובן שזה יכל לקרות קודם, אך לשווא.

כל כך הרבה תשוקה, ההמתנה לרגע הזה שיבוא כבר, הידיעה שהוא יבוא, רק לחכות לחצות.

זה נמשך שבוע. אחרי שבוע זה נפסק, וכתוצאה התרחקנו.

עבר חודש, ואני מתגעגע. כל ניסיונות התקשורת שלי אליה לא צלחו. וכל יום בא במחשבה האם היום נתחיל איזו שיחה? נכנס לשטף דיבור ללא יכולת הפסקה כמו פעם?

ואולי היא עדיין רוצה? זה מה שהיא אמרה. היא אוהבת, אך אני צריך להשתנות.

חשבתי הרבה בחודש האחרון, עליה.

חלמתי הרבה בחודש האחרון, עליה.

איך נוצר מצב שבן אדם יכול להיכנס לך לכל חלום בכל יום במשך חודש. ותמיד באותה מתכונת - ריחוק, קנאה, תקווה.

אחרי כל מה שעברנו, הדברים הטובים, וגם אלה שפחות, אני לא יכול לשכוח ממנה.

וגם היא לא יכולה לשכוח ממני.

אני לא אתן לה לשכוח ממני - כי היא חשובה לי. היא האמיתית שלי. האדם האמיתי שאיתו אני יכול לתקשר חופשי.

בחיים לא דיברתי עם מישהו או מישהי על דברים שאני מדבר איתה, ותמיד יש לנו על מה לדבר.

היא האמיתית. אין הרבה אנשים שאיתם אני מוצא נושא שיחה תמיד, לא משנה מה. אבל היא כן.

אני לא אוותר עליה בכזאת קלות, ואני מקווה שהיא לא תוותר עליי.

כל התשוקה שיצאה בשתי פגישות, חזרה עכשיו פנימה, ומחכה לפרוץ שוב.

מחשבות מה יקרה בהמשך, איך היה אם היינו עד עכשיו.

אחרית הכל, אני אוהב.

לילה טוב.