החיים, היקום וכאלה

*תודה לאיתי, לרודי ולניסי.

לפני כמה שנים פגשתי את ג'ון לנון. באמת! אתם בטח לא מאמינים לי, אבל אני יודע שפגשתי אותו. אמא שלחה אותי לקנות חלב ובייצים, וג'ון לנון עמד לפני בתור במכולת. המוכר לא זיהה אותו, אבל אני מיד ידעתי. בהתחלה הוא ניסה להתעלם ממני, ואמר שאני סתם מבלבל אותו עם מישהו אחר, אבל לא וויתרתי ובסוף הוא הסכים לדבר איתי. שאלתי אותו למה הוא לא מת, והוא אמר שהוא זייף את מותו. הוא אמר שנמאס לו מהכל, אז הוא פשוט זייף את מותו וירד למחתרת. אחרי זה הוא נסע לישראל, למד עברית והמשיך לחיות פה.

זה נראה לי מאוד הגיוני. אם אני הייתי רוצה לברוח, לא הייתי בורח לארגנטינה, או למקסיקו, כי שם יתחילו לחפש אותי. הייתי נוסע לאחת מהמדינות האלה שאף אחד לא בורח אליהן. כמה שנים אחרי שהוא עשה את זה, הוא קנה מצטרכים באותה מכולת שבה פגשתי אותו, ופגש שם את אלביס. הוא ניסה לדבר איתו, אבל בהתחלה אלביס ניסה להתעלם ממנו. אבל אחרי זה הם החליפו חוויות, והסתבר שהם פעלו על פי אותה תוכנית. במשך השנים הם פגשו במכולת הזאת הרבה אנשים אחרים: כמה נאצים מזדקנים, כמה אנשים שברחו מהמאפיה, פול מקארטני, פולי שור, מייקל ג'קסון השחור, ג'יימס דין, טופאק, אנדי קאופמן, ועוד רבים אחרים.

אני יודע מה אתם חושבים: למה שכל האנשים האלה יזייפו את מותם ויעברו לגור באנונימיות בישראל. אבל זה נכון! ג'ון לנון סיפר לי את זה בעצמו, אז זה חייב להיות נכון! ג'ון אמר שמצאתי חן בעיניו, והכיר לי את כל האנשים האלה, שירדו למחתרת. אחרי כמה פגישות איתם, הם סיפרו לי איך להתפרסם ולהתעשר בקלות. אמרתי להם שגם אני רוצה להתפרסם כמוהם, אבל כולם אמרו לי שלא כדאי לי.

התפרסמתי בכל זאת. שנה אחרי זה הייתי אחד האנשים הכי מפורסמים בעולם. סרטים, מוזיקה, הופעות... אפילו לא ידעתי לשיר, ובכלל היה לי פחד במה. היה לי כל מה שרציתי אי פעם. עברתי לחיות בהוליווד, והעולם היה שלי. הרווחתי יותר כסף משאפשר לבזבז, אם כי שהוליווד עשתה עבודה מעולה בנסיון לרושש אותי. אכלתי כל יום במסעדה אחרת, עם חברים אחרים, ועם אישה אחרת. מהר מאוד כל זה נמאס עלי. היה לי כל מה שאי פעם רציתי, ולא יכלתי לחשוב על שום דבר שאני רוצה ולא יכול להשיג.

יום אחד נמאס לי מהכל, ופשוט לקחתי חופש לא הגבלה. טסתי חזרה לארץ, ונפגשתי עם החבורה. סיפרתי להם מה קורה, והם אמרו שיש לי רק פתרון אחד. הם עזרו לי לארגן את מה שצריך, ושבוע מאוחר יותר כבר הייתי, באופן רשמי, מת. הצטרפתי לשורה ארוכה של מפורסמים שמתו מוות חסר פשר. חזרתי לגור בשכונה שבה גדלתי, ועד היום אני מתחמק מדי פעם ממעריצים שלי שמגיעים לשכונה כדי לראות את המקום שבו גדלתי. אני נפגש כעת כאופן קבוע עם החבורה. כולנו מסכימים פה אחד שהחיים לא יכולים להיות טובים יותר. מדי פעם אני נכנס לאינטרנט ונהנה לראות אנשים שמתווכחים בנוגע לעובדה אם אני חי או מת. לעיתים אני מצטרף לוויכוח, כאשר כל פעם אני תומך בצד אחר.