החיים, היקום וכאלה

זהו. נגמר. אין יותר צבא. עברו 3 שנים. 3 שנים ארוכות שמכילות כל כך הרבה, וביום אחד החיים שלי משתנים לחלוטין. 3 שנים שבהן למדתי המון, אבל גם שכחתי לא פחות. הרווחתי הרבה והפסדתי לא מעט. למדתי איך לגנוב, לשקר, להתבכיין, לתחמן, לרמות, אבל גם איך לעזור לחבר, להתקדם, לסבול, לוותר, להצליח, לעבוד קשה.
למדתי גם להעריך. הרבה יותר מאחרים לדעתי. להעריך שינה, חום, קור, אוכל טוב, תנאים, בית, עצמאות.

עברתי הרבה, סבלתי לא מעט, ולמדתי על עצמי המון. למדתי שאני לא נשבר, ולא משנה מה, לא נכנע ללחץ חברתי, מצליח לא לנצל לרעה את הכח שיש לי (ויותר קשה לעמוד בפיתוי ממה שנדמה), ובעיקר שאני הרבה יותר איתן ממה שאני מרגיש, ועומד בכל מה שזורקים עלי. יותר מזה, בכל השירות שלי לא נשברתי פעם אחת, גם פיזית וגם נפשית, לא השפלתי את עצמי מול אף אחד.

אז בשלוש השנים האלה נתתי למדינה הרבה יותר משקיבלתי ממנה, ונשארתי בצבא למרות שהוא עשה כל מאמץ אפשרי לשבור אותי. בטירונות המפקדים שלי אמרו לנו שאם אתה מנסה להשתין על הצבא, הצבא אולי טיפה נרטב, אבל אם הצבא משתין עליך, אתה טובע. וזה נכון. זאת מערכת משוחדת, שרק מי שבוכה ומלקק מקבל. מי שתורם נדפק, ומי שזורק זין מרוויח. או בקיצור, מי שמשקיע שוקע ורק חרא צף.

ועכשיו, לקראת האזרחות, אין בי שום פחד להשתחרר. אני מבין את אלה שלא רוצים להשתחרר. בסופו של דבר, צה"ל הוא מערכת מאוד נוחה. אתה מקבל תנאים טובים, ביטחון כלכלי, עבודה בטוחה, עתיד בטוח – וכל זה רק במחיר של חופש וויתור על הכבוד העצמי. אתה לא צריך לדאוג לבגרויות, לימודים, כסף, ובכלל לא צריך לחשוב הרבה. חשיבה זה לא משהו שנדרש לשירות. ואמנם עם השחרור אני מחזיר את הנשק (בכאב גדול), ואת הנסיעות חינם, וצריך להתחיל לעמוד בתורים לבידוק בקניון, ולהירשם לפסיכומטרי, לנסות להשיג עבודה עם הברך שהשירות דפק לי, לבחור מקצוע, להשלים בגרויות, ולטוס, העצה שלי אליכם היא – אל תחתמו, אל תשימו דרגות על הכתף, תעשו את שלכם ותצאו. הצבא הוא לא החיים, הוא רק דוחה אותם בשלוש שנים. וכמה שאין לי מושג מה אני אעשה עכשיו, בידיעה שבסופו של דבר שום דבר לא מספק כמו להיות חייל לוחם בצבא הגנה לישראל, אני לא מסתכל לאחור. מספק או לא, נתתי מספיק. הגיע הזמן גם לקחת.

אז פה זה נגמר. אין יותר שבתות, או ימים ביציאה, אין ריתוקים, או משפטים. אין מסדרי בוקר, או ערב, או מסדרים בכלל. אין גלח"ץ, אין כומתה, אין קצינים ונגדים, לא רס"פ ולא רס"ר, ולא תדריך עליה למשמר, וגם לא תדריך יומי ולא תדריך הגנת מוצב, וסוף לתדריכים! ואין נוהל שבת ולא טחינה בשמירה ולא הקפצה מהבית. ואין גם מנות קרב. אין יותר לוף! אין סיורים ואין מעצרים ואין מחסומים ואין צ'קפוסט נייד מזדיין כשאתה הכי עפוץ בעולם. ואין לעשות 8-8 ולשמוע שיש מעצר בלילה ולאכול את הלב אם לצאת למעצר או לישון טיפה. אין להיתפס כשאתה שובר שמירה. אין שמירה לשבור! אין ערבים שבוכים לך במחסום שהם ממהרים לבית חולים ואתה לא יודע אם להאמין, כי יש מאה כאלה ביום. אין ג'יב אל אוויה. אין כוננות, ואין נוהל מעצר חשוד, ואין רימון הלם, ואין לירות תאורה, ואין קרמי ווסט, אין לעלות על ציוד, אין ברכית, אין 77, אין חפ"ק, אין גשש, אין זריקת אבנים, אין פרש טורקי, ואין פטיש חם, ואין ברחן ואין נמלט, אין גם נוהל משקפת ואין כיווני ירי ואין גבול גזרה. אין גדר. אין חמין ושניצל קר בשבת. אין ארוחה בשרית פעם ביום. אין אוכל קר בחמגשיות. אין לסגור ריתוק ולהתחיל להסתכל על ערביות. אין להתקלח בחורף במי קרח כי חזרת משבוע שטח וכולך אבק שריפה ובוץ. אין להתגלח ולהסתפר. אין לרדת משמירה בחורף ולא להרגיש את הרגליים. אין ואין ואין ואין ואין!

אין צבא ושיזדיינו כולם!

אז מתי המילואים?

אז סילי ולא סתם דנה קישרו אלי את השבע עובדות הזה. החוק הוא לשים לינק לבלוג שקישר אותך למשחק, לכתוב שבע עובדות על עצמי שלא ידעתם, לקשר שבעה בלוגרים אחרים למשחק, ולהודיע להם את זה בהודעה בבלוג.

אז בחרתי בעכברת גינה (שתהיה בריאה), Unplugged (שאולי יעשה את הפוסט החיובי השנתי שלו), סניה (שאני מניאק אם לא קישרו אליו כבר אלף אנשים, אבל לך תבדוק בתגובות שלו), הוא והיא (שבטח יעשו על זה פרויקט 7 דברים שלא ידעתם על...), אוטופיה (שהחיים שלה דבש, אבל היא לא יודעת), קשיש בן 20 (פעם 18) (שיאצו), ו- sexy18 (ששששששש).

חוץ מזה אני גם מקשר ל-Ginjah. סתם כי בא לי.

מכירים את המשחק טיק טאקי? אז אני הייתי אחד היוצרים שלו. מצחיק שמאות אלפי אנשים הורידו אותו, אבל בודדים האנשים שיצא לי לפגוש ששמעו עליו או שיחקו בו.

בזמן העבודה עליו שיחקתי כ"כ הרבה טאקי, שהייתי בלתי מנוצח. ניצחתי את הממציא של הטאקי, ובעיקרון הייתי מנצח אז משהו כמו 9 מתוך 10 משחקים. פעם מישהו פנה אלי, שאל אותי אם אני היוצר של המשחק, וכשאמרתי שכן, הוא אמר לי שאם אני צריך משהו – כל דבר – שאדבר איתו. הוא לא הסכים לפרט.

בחופש הגדול אחרי כיתה ו' הייתי בקייטנה. ערב אחד כשהיינו בא"ש לילה, התאפקתי משהו כמו 3 שעות לא לשחרר איזה נוד. אחרי כמה זמן נכנעתי ושחררתי וואחאד יוסוף. עד היום מספרים על האורך, ועוצמת הדציבלים שלו, ועל החולות שהתפזרו מתחת לתחת שלי תוך כדי. הוא היה כל כך אגדי שמאותו רגע יצרנו את קייטנת הפלוצים, והייתה היררכיה ורק על זה דיברנו כל היום. אני הייתי, מן הסתם, קיסר הפלוצים (היה גם מלך, נסיך, נסיכה, ליצן הפלוצר וכו'). אחרי כמה ימים, כשלא הצלחתי לשחזר את ההצלחה של הפלוץ, היתה מהפיכה והורדתי לדרגה של דוכס (מתוך כבוד למורשת שיצרתי). סילי, טולק אבאוט אלטרינג יור ריאלטי =]

אין שום דבר, שאני מצליח לחשוב עליו, שלא עברתי או עשיתי בזמן שמירה, חוץ מהדברים הבאים (ויש משמעות לניסוח): להיות תחת השפעה של אלכוהול (או סמים, שבחיים לא עשיתי), לא כיוונתי ישירות על מישהו כשיריתי, לא ניסו לחטוף או לירות מישהו או על מישהו בזמן שאני שמרתי. חוץ מזה, עשיתי בערך הכול, כולל הכול (שהגיוני).

אה, ולא דרכתי כדור על מפקד שלי בזמן שמירה.

נכון אלה שאומרים שהם אוהבים את כל סוגי המוזיקה? אז הם סתם מחרטטים. אני ב-א-מ-ת אוהב בערך את כל סוגי המוזיקה. אני מוצא יופי בכל סוג מוזיקה שקיים. הכל. מטאל, עברית רוק, מזרחית, דיכאון, אופרה, בלוז, טראנס, רוסית, פאנק, ג'אז, פופ... באמת הכל.

זה בטח יעבור לי עם השחרור, אבל אני קשור לנשק שלי. לא יכול בלעדיו. בשנתיים ושמונה האחרונות לא היה יום אחד שנפרדתי ממנו. הוא כמו יד שלישית בשבילי, וחוץ מבמקלחת וביציאות הביתה הוא תמיד איתי. תמיד ביציאות הביתה אני מרגיש מוזר כשהוא לא עלי, ואני מרגיש מוזר כשאני מפריד מכלול מהנשק. אבא שלי כל הזמן מחביא אותו, כי הוא לא רוצה לראות אותו על הרצפה בחדר שלי, ואני תמיד מוצא תירוץ אחר להחזיר אותו לחדר. מכירים את השוק הרגעי כשאתם בבית ולרגע אתם לא קולטים איפה הנשק שלכם? באחת היציאות הראשונות שלי בטירונות הייתי בים, ופתאום במים חטפתי שוק לרגע של 'איפה הנשק'. נראה לי שאחרי השחרור אני אעבור לאמריקה או משהו, אקנה מטול, ואסתובב איתו ברחוב.

פתחתי את הבלוג הזה בשביל כסף. בגלל זה הוא היה כזה מעפן בהתחלה. בסוף הייתה חסרה לי נקודה אחת בשביל לקבל 200 שקל (אבל קיבלתי חולצה). המשכתי לכתוב בשביל תהילת העולם.