החיים, היקום וכאלה

חוק  לא כתוב באוטובוס הוא שאם עברת כבר חצי אוטובוס בחיפוש אחר זוג מושבים ריקים (או לחילופין, מושב ריק ליד כוסית), אתה  לא חוזר אחורה. זה יוצר מצבים שאתה מתישב לדי מישהו שמריח מכרוב, רק בגלל שזאת פאדיחה לחזור אחורה ולמצוא מקום ישיבה יותר סביר.

משק"ית ירי: "תעמדו בשתי שורות מקבילות על אותו קו"
אני: "...את רוצה שנעשה את זה אחד-אחד, בו זמנית?"

גיל: "אתה עושה טובה שאתה עושה לי טובה בכלל!"
אני: "כן... כי אני קצת עושה לך טובה..."

הטבח: "תביא קרטון אחד של 25 בייצים. אם אין, תביא שלושה קרטונים של 12 בייצים" 

אני: "הייתי באזור התעשייה לפני כמה זמן והיו ש ם פול ערסים ופרחות ששאלו איפה ההופעה של שאריף"
תמיר: "זה כי שאריף הכי חם עכשיו בשוק"
אני: "בטח, החומרים שלו נגנבים הכי מהר מהחנויות"

דודי: "תתעלם משגיאות הכתיב"
אני: "זה בסדר, אני מתעלם מכל מה שאתה כותב"

עם תחילת המלחמה הקפיצו את הפלוגה שלי לכוננות בחיפה. הכל טוב ויפה חוץ מהעובדה שהקפיצו אותנו מטקס הכומתה, יום לפני  הרגילה. כעיקרון, השבועיים הראשונים היו משביזים: עוצר יציאות, פריקת והעמסת ציוד חילוץ אינסופית, 4 שעות שינה בלילה, יותר מדי תרגילים ביום עם חליפות אב"כ (כלומר: הזעה לא-נורמלית), שינה על מדים, ואיסור להתקלח (כוננות כבר אמרתי?). אחרי שבועיים המצב דווקא ממש השתפר (למרות שהיציאות עדיין לא משהו). כל הנ"ל הופסק, וקיבלנו פול מתנות מהאגודה למען החייל (בעיקר תחתונים, גרביים ואוכל). הערה בנושא: כל הכבוד לאגודה שהיא מחלקת לנו תחתונים, אבל את תחתוני הסבא שקיבלתי רק סבא שלי מוכן ללבוש. לגבי החולצות, זה ממש מצחיק לראות בנות מסתובבות עם חולצות במידה XL. לגבי נייר הטואלט, טוב שנזכרתם באמת לחלק גליל אחד לאדם אחרי שסגרנו 21 יום. במהלך השבועיים הראשונים אין לכם מושג לאיזו רמה הדרדרנו... גנבנו מפיות מחדר האוכל, והשתמשנו באמצעים לא אנושיים! הפכו אותנו לחיות! חיות!

בזמן הכוננות הצטברו אצלי הרבה מחשבות על צה"ל:

 מישהו זרק שש-בש שהוא קיבל מ האגודה למען החייל.

אני: מה אתה זורק שש-בש?! יש ילדים באפריקה שאין להם שש-בש, ואתה זורק אותו בכזאת קלות!

הוא: שילכו להזדיין הילדים באפריקה.

אני: מממ...  זה פחות או יותר מה שהם עושים, בעצם. אתה יודע, איידס וכאלה.

---

מסתבר שבכור בדימונה נמצאים האוכל והקרינה האיכותיים ביותר בצה"ל

---

הכי כיף זה לרדת משמירה. אתה עולה במדרגות הכי לאט בעולם, מתענג על כל מדרגה, יש לך את כל הזמן שבעולם, מציץ ברשימת השמירה על הדרך, מבסוט מהעובדה שאתה האחרון ברשימה...

---

היא: איזה מוזר זה... פתאום האלונקה מרגישה מה-זה קלה...
אני: זה בגלל שלא שוכב עליה מישהו.

---

הוא: תשתה, תשתה, מים זה בריא.
אני: ברור שזה בריא! אם אני לא אשתה, אני אמות!

---

שלשום נסענו לצפת לסמן מקלטים (שכבר סומנו פעם ע"י מישהו, שלא טרח לעדכן אותנו בזה). בדרך חזרה לבסיס נכנסנו (אני עדיין לא יודע למה) לאיזה מקלט וישבנו/ישנו שם שעתיים. במקלט היתה לי שיחה נחמדה עם ילד אחד.

הוא: אתה מסיירת מטכ"ל?
אני: כן, למה לא...
הוא:  תוכיח!
אני: רואה את זה? (מצביע על הנועלן)
הוא: כן. מה זה  עושה? 
אני: אין לי מושג. אבל זה מוכיח שאני מהסיירת. לא לכל אחד נותנים נועלן, אתה יודע.
הוא: באמת?
אני: בטח. לך יש נועלן?
הוא: (חושב  קצת) מממ.... לא...
אני: רואה?
הוא: מגניב!
*הוא הולך לבדוק למי עוד מהמחלקה שלי יש נועלן*
הוא: לא נכון! גם לו יש נועלן! (מצביע על ילד מעפן)
אני: באמת? יא אללה... לכל אחד נותנים נועלן בימינו.

אני חושב שאהיה אבא למופת...

 

מה שבעסה בזה שנרדמת לך היד זה שזה סוג הכאב היחיד שישיבה על היד לא מעבירה את הכאב.

 

אתה מתחיל להבין שמשהו לא בסדר איתך כשאתה משלים שינה ב-7 דקות גלח"ץ, אבל ישן רק שעה וחצי בחמשוש.

 

"אם אני עולה על מוקש, אני מתאבד!" – חבר, כששמע שגם נהגי משאיות נשלחים לפעמים לשטחים.

 

החופ"ל נתן למישהו עם בעיות נשימה סיגרות... זה לא קצת ניגוד אינטרסים?

 

זה רק אני, או שאין משקה שנגמר יותר מהר ממיץ ענבים?

---

זה הזכיר לי מקרה מעניין. בכיתה י"ב מישהי מהשכונה שבחיים לא ראיתי התחילה לבקש ממני להיות חבר שלה בכל פעם שראתה אותי. כמה שבועות ניסיתי להימנע ממנה, אבל יום אחד היא תפסה אותי אחרי פרק של "שלושה בדירה אחת". זה מה שקרה:

 

היא: "אז מה אתה אומר? רוצה להיות חבר שלי?"

אני: "תשמעי... כל הזמן הזה נמנעתי ממך כי אני שוחה נגד הזרם"

היא: "מה?"

אני: אני משחק טניס הפוך"

היא: "אה?"

אני: "אני אוהב את כל צבעי הקשת"

היא: "לא הבנתי"

(הגיע הזמן לשינוי טקטיקה)

אני: "אני אוכל כריות"

היא: "כאילו, קורנפלקס?"

אני: "אני יורק נוצות" (ת'אמת, אני עדיין לא מבין מה זה אומר)

היא: "אתה נחנק?"

(איזו בלטה... עוד שינוי טקטיקה)

אני: "אני לא נמשך לבנות"

היא: "אתה בטוח?"

אני: כן, די בטוח"

היא: "יש לך חבר?"

אני: "כן"

היא: "איך קוראים לו?"

אני: "ג'ק. ג'ק טריפר"