ברכותיי, קוראים יקרים: היו לי שתי בדיחות מצוינות שחשבתי עליהן במהלך העבודה, אבל שכחתי את שתיהן. אני אפילו לא משקר כשאני כותב שהן היו מפילות אתכם מהרגליים.
הסיבה ששכחתי את הבדיחה הראשונה היא שברגע שהפסקתי לצחוק ממנה, ראיתי אדם שדומה בול לג'וד לאו. אמרתי לזאת שמחלקת פלאיירים לידי: "וואי! הוא נראה בול כמו ג'וד לאו!". היא ענתה לי: "אני לא יודע מי זה ג'וד לאו... כאילו... לא לפי השם, אבל אני אזהה אותו אם אני אראה אותו". ואני, בהלם טוטאלי עניתי לה: "נו! ג'וד נראה בדיוק כמוהו!".
והסיבה ששכחתי את הבדיחה השניה (מעט חומר רקע לפני זה: אני מחלק פלאיירים בשער של קניון הזהב, אז יש הרבה קטעים מצחיקים עם השומרים) היא שכמו בכל יום כמה ילדים ניסו להיכנס לקניון עם סקייטבורד. העניין הוא שבקניון יש חנות לתיקון סקייטבורדים, אבל יחד עם זאת, אסור להיכנס אליו עם סקייטבורד. כל פעם שמגיעים ילדים עם סקייטבורד, הם צריכים לשכנע את השומר שהם יישאו את הסקייטבורד בידיים והוא שבור ("אבל תראה! הסקייטבורד לא נשבר! תראה – אני אפילו לא מצליח לנסוע עליו!") אין לי מושג איך החנות יכולה להרשות לעצמה להישאר פתוחה. מזל שאין בקניון חנות חיות, או אפילו, חס וחלילה, חנות פצצות למתחילים ("אבל תראה! הפצצה לא עובדת! תראה – אני אפילו לא מצליח להתפוצץ איתה!").
איזה מרגיז זה לשכוח בדיחות טובות...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
