עדייף לאהוב מהסיבות הלא נכונות מאשר לשנוא מהסיבות הנכונות

כל פעם מחדש לפני שאת טסה, אני נוסעת או בכל דרך שדרכינו נפרדות ליום יומיים אנחנו רבות.

"מה את רוצה שאני אכין לאכול?"

"אל תסעי, תשארי."

"מי נוסע למה נוסעים מי מה מו"

ותמיד אותן תשובות חוזרות על עצמן,

"אל תכיני אני אסתדר."

"אני נוסעת"

"את לא מכירה גם ככה, אז מה זה מעניין אותך"

כמה פעמים כבר אפשר לעבור על אותו סרט.

אותו סרט טוב, או שבעצם סרט מצחיק.

שבסופו אני שולחת סמס לאחי ואומרת "שוב רבנו (: "

כמה הסיפור הזה ישן

אבל אפעם את לא למדה ממנו.

תמיד אותו סיפור.

אותה הרגשה לפני שאת נוסעת.

תסעי.

עדיף לי להיות פה לבד.

בלי לראות אותך.

לבכות לך כבר, קחי אותי לקניות, אני פאקינג לא אותה מידה בבגדים מלפני שנתיים.

החזה גדל, המכנסים התכווצו, החולצות השתנו.

הנעלים נשחקו.

נו אין לי כוח.

רק לעצמך את דואגת

תהני

עם לב שלם.