"הכל יכול לקרות..אין דבר קבוע"

אני זוכרת אותה מאז שאני זוכרת את עצמי, כשהיא וסבא היו באו לבקר אותנו, כשאנחנו היינו באים לבקר אותם בבת-ים, כשהיינו עושים את ליל הסדר אצלם, אבל תמיד הייתי יותר קשורה לסבתא השניה... בשנתיים האחרונות הייתי רואה אותה ואת סבא הרבה פחות כי סבא כבר לא יכל לנהוג בעצמו אז הם לא היו באים לבקר אותנו הרבה, ואחרי שבן נהרג כבר לא חגגנו את ליל הסדר אצלם..אבל אבא תמיד השתדל שנבוא לבקר אותם כל איזה חודש-חודשיים...בשנה האחרונה יצא לי לבקר אותה הרבה בבית חולים, מחלת הסכרת שלה גרמה לה להיות בבית חולים הרבה פעמים...ובשבועיים האחרונים שהיית בבית חולים זה היה גם בגלל הסכרת, גם בגלל דלקת ריאות ועוד איזושהי הפרעה בלב, זה כבר נהיה הרבה יותר רציני... אבא מספר שכל השבוע את אמרת שאין לך כבר יותר כוח לחיות ואת יודעת שאת לא תהיי השנה באזכרה של בן...ביום חמישי באמצע הלילה התעוררתי לבד, השיעולים שלי הציקו לי וקמתי למטבח לשתות מים...ראיתי את אבא יושב ער בסלון ושאלתי אותו למה הוא לא הולך לישון והוא אמר לי שהוא תכף הולך לישון...ואז גם ראיתי את אמא ערה במטבח והיא כבר אמרה לי שאת נפטרת...לא הייתי כ"כ בהלם כי די הרגשתי שזה הולך לבוא ולא ממש הרגשתי צורך לבכות...יום שישי בבוקר הייתה את ההלוויה, הייתי בטוחה שאני לא אבכה, גם בגלל שאחרי שבן נהרג חשבתי שאני קצת יותר מחושלת וגם בגלל שלא הייתי כ"כ קרובה אליך... אבל כשראיתי את סבא בוכה, הדמעות שלי פשוט זלגו בלי שליטה..ניסיתי לעצור את עצמי מלבכות, ניסיתי להכריח את עצמי להפסיק לבכות אבל זה רק גרם לי לכאב חזק בגרון....ואז כשראיתי את הגופה שלך שהייתה עטופה בסדין כחול כהה, הדמעות המשיכו לרדת...אמרתי תודה לאלוהים שאבא שלי לא בוכה כי אז בכלל הייתי נשברת..ואז כשראיתי את ליאור ודניאל, חברים של בן, באים ומניחים על הקבר שלך אבן זה עוד יותר קרע אותי כי זה רק הדגיש יותר את החוסר של בן, ושהם באו בשביל לשים את האבנים האלו במקומו... 

ורציתי שתדעי סבתא, שאמנם אני ואת לא היינו כאלו קרובות ואולי לא ראיתי אותך מספיק כמו שנכדה צריכה לראות את סבתא שלה, אבל אני זוכרת ממך רק דברים טובים ואני אוהבת אותך מאוד...

בן, איזה חודש מטורף עבר עלי...

נסעתי לתורכיה, בודרום...נהנתי שם בטירוף! עשיתי דברים שבארץ סביר להניח שאני אף פעם לא אעשה...

הייתי במועדונים וברים ענקיים ומדהימים, שבארץ לא מתקרבים לגודל שלהם...קפצתי מספינה אל תוך המים, ועשיתי אופנוע ים לבד, בלי מדריך...

וגם קפצתי מצוק גבוה בטירוף אל תוך המים...ולפני שקפצתי התלבטתי יחסית הרבה זמן אם לקפוץ מהכי גבוה, או מהבינוני...חשבתי מה אתה היית עושה ומה אתה היית חושב על זה...מהר מאוד הבנתי, שאתה היית קופץ מהכי גבוה שאפשר וזה בדיוק מה שאני עשיתי..

ביום האחרון שהיינו בתורכיה, בערב, ממש כמה שעות לפני שהיינו צריכות לצאת לשדה תעופה, הודיעו ללאה שאבא שלה נפטר..היינו כולנו בשוק, לא ידענו מאיפה זה נחת עלינו...הרגשתי סוג של דה ז'ה וו, חזרתי שנתיים אחורה ליום שבו אתה נהרגת...החזקתי את עצמי לא לבכות ליד לאה, כי היא הייתה צריכה אותנו חזקות לידה..

אבל כשעלינו למיניבוס שלקח אותנו לשדה תעופה ישבתי לבד בספסל האחורי רק בשביל לשחרר את מה שהחזקתי ולבכות, להוציא הכל...כי כל מה שקרה הזכיר לי את היום שאתה נהרגת, את מה שאני הרגשתי באותו יום..את מה שאני מרגישה עד היום..

מחר יש את האזכרה שלך...כולם באים אלי ואומרים לי שהם לא קולטים שעברו שנתיים שלמות...והאמת שאני כן קולטת, כי אני מרגישה את זה בכל יום שעובר...והשבועיים האחרונים שעברו היו קשים במיוחד...ואחרי שסבתא נפטרה הרגשתי כ"כ לבד, למרות שיש לי חברות ועוד משפחה..אבל הבנתי שבהלוויה של ממה אתה לא תיהיה שם בשביל להחזיק אותי ולתמוך בי ובהלוויה של אמא ואבא זה יהיה רק אני ואורי, ואני זו שאצטרך להיות המשענת של אורי..

והגעגועים האלו שלא מניחים לשניה...והפרצוף שלך, התווי פנים שלך שאני מתאמצת לזכור, הקול שלך, לא לשכוח כלום...

אני תמיד אוהבת אותך בן, ותמיד מתגעגעת..