קשה לי לקלוט שעברה שנה.

עברה שנה, ושוב הלכנו לאיבוד.

עברה שנה, ושוב חזרנו לאותו מקום.

עברה שנה, והפחדים עדיין באוויר.

אני זוכרת איפה ישבתי כשהיא סיפרה לי

אני זוכרת מה לבשתי

אני זוכרת את מזג האוויר

אני זוכרת את הניתוק של הטלפון

ואני זוכרת טוב מאוד, את השעות שעברו בבכי במיטה

פשוט שעה ועוד שעה, ועוד שעה, ועוד שעה, שלא עשיתי כלום חוץ מלבכות.

אין אף אחד שעד עכשיו מבין כמה זה כואב.

אני חושבת שגם אני בעצמי עדיין לא מבינה כמה זה באמת כואב.

כי זה לא כאב של תקופה שעובר.

זה איתי, כל הזמן. הרעל הזה התפשט לי בגוף וזה כבר נהיה חלק בתוכי.

אף אחד לא יצליח להבין למה זה כל כך השפיע, וכנראה שגם אף אחד לא יכול

כי אנחנו בעצמנו לא הבנו את העוצמות של מה שנבנה שם.

והנה הגיע העשרים בפברואר..

עברה שנה, ושוב הלכנו לאיבוד..

'אני הולך לאיבוד לך

זה לא אומר שאני לא אוהב אותך

כי אני כן, כי אני כן..'