'האהבה הזו שקשה בשבילכם היא טובה בשבילי

היא טובה בשבילי, אז היום

אני לא נותן לה ללכת'

פעם חשבתי שהמשפט הזה מתאר אותי.

אבל זה הכל בתאוריות. הכל בשכל.

כשהמצב היה בצומת הזו אני נתתי לאהבה הזו ללכת.

אז מה אני סתם מזיינת תשכל.

לפני שנתיים וכמה ימים הכרתי את כפיר.

לפני שנתיים וכמה ימים החיים שלי הפכו ללפני ואחרי.

כל כך הרבה חלומות, כל כך הרבה תהיות, כל כך הרבה טשטוש שחוסם אותי מהמצב שניסיתי לשכנע את עצמי שאני בו.

ואני יודעת שהוא האדם שיחיד שיכול לייצב אותי כמו שאני צריכה.

אני כל כך צריכה אותו כדי לקבל אוויר, כל כך צריכה אותו כדי להתאזן, כל כך צריכה אותו כדי שיאשר לי במבט שלו או בסימן שלנו, שהוא איתי ושהוא אוהב.

אני לא מפסיקה לחשוב על הרגע הזה, שבכיתי לו בידיים כמו מטורפת.

מוזר איך כל הרגעים האלו פתאום עוברים לי בהבזקים קטנים כמו בסרט שקופיות. תמונה אחרי תמונה.

החיבוקים, הבכי, המבטים, החיוכים, החום.

קיבלתי חיים שלמים ברגעים האלו.

'ואיך שהוא יודע לאהוב

היא מפחדת מהיום שיעזוב

מחבקת אותו כשהוא ישן

מסתכלת, ככה מקרוב..'

3>