מנהיגה אל החלום

שלום. אני נופר ואני קצת נחמדה.

לא ייאמן. מישהו עדיין קורא בבלוג שלי. (לא, זאת לא שאלה. מישהו עדיין קורא בבלוג שלי. מעניין מי זה. מי אתה, איש נחמד?] אני לא יודעת מי זה, אבל הוא גרם לי לקרוא בעקבותיו. תודה.

כמה זמן לא כתבתי... בערך כל הזמן שפחדתי לחשוב מחדש ולחפש משמעות. ולמה אני פה? כי כמו בימים הטובים, הלכתי ברחוב והרגשתי שיש לי משהו להגיד. לא נורא אם אין פה אף אחד. זה חלק ממני.

קראתי עכשיו את הפוסטים האלה מלפני שנה וחצי ונדהמתי מטמטומי, אבל בכל זאת, זאת כל הזמן אני. וכתבתי בפתיחות מחרידה בדיוק מה שהרגשתי באותם רגעים. צעקתי לטוב ולרע את אותם השמחות והחששות שמטרידים אותי גם עכשיו, אבל קצת יותר בשקט.

האמת, שקשקתי מלחזור הבייתה. שקשקתי? נו, איך אומרים את זה בעמוק? אחזה בי בעתה. (ככה זה כשעובדים בעברית כל היום) בבית אי אפשר להדחיק. לבד חייבים להתמודד. עם כל אותם דברים שהיו קשים לי אז. נזרקתי, אמנם בוגרת יותר עם כמה הגנות ותובנות מצילות שעזרתי להדביק לי במהלך הזמן שלא הייתי כאן, בחזרה לכאן, להעביר שעות בחדר הזה, שידעתי בו זמנים יפים, וכן בדידות איומה. אין ספק, מפחיד! אבל שלא במודע החלטתי לנצל את זה כדי לתקן את העוול.

הייתי לוקחת הכל נורא קשה, נכון? אתם ודאי זוכרים. כולכם הרי מכירים אותי שנים. אפילו אם לא כל כך הרבה שנים, האחרונות היו מאוד משמעותיות. ובכן, אני עדיין לוקחת קשה דברים. אני פשוט לא מתמקדת בזה יותר. ואני סלחנית יותר. כלפיי וכלפי אחרים. (תודה לקומונה חחח... קצת בדרך הקשה אבל אז מה. הכי טוב קשה!) ויותר נעים לי ככה. למרות שאני מודה, יש הרבה התקפי חזרה אחורה. אבל ככה זה בכל תהליך.

אז איך עושים תיקון? איך מתמודדים? חוזרים בדיוק לאותם המקומות ומסתכלים בעיניים. מקומות שהיו לי בהם זמנים טובים ומחלקם אני אפילו לא זוכרת למה ברחתי או החלטתי שהם לא בשבילי יותר. ומביאים לשם אני אחרת ורואים שגם היא מתאימה. היום הייתי בספרייה וממש התרגשתי לפני שנכנסתי. הצצתי רגע לפני וגיליתי שלשמחתי זאת הייתה אותה ספרנית שזוכרת מי הייתה החברה הכי טובה ובערך הצל שלי בכיתה ד', ואיזה סוג הייתי אוהבת ובאיזה שעות הייתי באה, ומתי בדיוק הפסקתי. לצערי אני עדיין לא יודעת איך קוראים לה ורק קוראת לה בלב "גילה" כי כשהייתי קטנה לא הצלחתי להבדיל בינה ובין גילה אלמגור. (עדיין לפעמים כשאומרים "גילה אלמגור" עולה לי התמונה שלה קודם).

זה ממשיך במנוי לספורטן שאני לא מצליחה להזכר למה הפסקתי להגיע אליו אבל אני זוכרת שזה היה טראומטי מאוד. אולי בן ששבר לי את הלב? או חברה טובה? בכל אופן עכשיו זה מרגיש טוב. עכשיו, בכלל אני מרגישה טוב. כבר אין בחיים שלי מקומות לא טובים. אולי הצבא קצת אבל גם לזה אני לא אתן להמשך הרבה זמן. זאת רק תחילת הדרך אבל לאט לאט.

פוסטים עייפים תמיד מבולבלים. העיקר שאני בבית. כאן, כותבת.