חשבתי הרבה, והגעתי למסקנה שאף אחד לא מכריח אותי. אני לא חייבת לעשות דברים שאני לא רוצה. זה גורם לי להרגיש אומללה! למה לעשות את זה???
קטע קטן שבו אני מסבירה למיכל:
"הלכתי היום לקנות תיק.
בהתחלה הסתכלתי על תכלת אחד, ואז אמרתי למוכרת שהיא יכולה ללכת ושאני רוצה להמשיך להסתכל. עברתי על כל התיקים מאותו סוג שרציתי בהתחלה, אח"כ על המדף מתחת, אח"כ על המדף ליד.... הרמתי גם שלושה תיקים אחרים, שיחקתי להם ברוכסנים, התלהבתי מהצבע שלהם והחלטתי שהוא גברי מדי, ואז ראיתי שהם בעצם מאוד מכוערים ושאף תיק לא יתאים לי כמו ההוא התכלת שהסתכלתי עליו ראשון. לקחתי אותו למראה והמוכרת אמרה שתמיד כולם מוציאים תיק מהערימה, ואז מחזירים אותי ומציצים על כל מיני אחרים, ובסוף חוזרים לקחת דווקא את התיק שהם אהבו ראשון ...
אז מה שהוא פשוט? אז מה שהוא תכלת ויש לי כבר תיקים בצבע תכלת? אז מה שהוא יתלכלך מהר? זה מה שאני רוצה. לא את הסגול כמו שיש ל... ולא כמו הכחול שיש ל... כי הם בכלל לא אני. הם לא ישתלבו פה בחדר, ואני אשנא להסתכל עליהם. כמו שאני הרבה פעמים שונאת להסתכל על דברים שאני קונה ומתחרטת.
על התכלת הבהיר והפשוט שלי אני אשמח להסתכל. ותמיד אפשר לשנות אותו :)
וזה חיזק לי את זה :-) אם אתה אוהב משהו... אל תלחם בזה. אל תנסה למצוא משהו יותר טוב, כי אתה במילא נעול על ההוא..."
אותו הדבר בדיוק בנוגע למסיבה. הזמנתי את החמש חברות, ואם יהיו קצת נישנושים ואולי סרט טוב ברקע, זה יהיה פשוט מושלם. אז מה שזה יומהולדת 17? אז מה שאסף עושה באותו זמן מסיבה ויהיו אצלו הרבה אנשים ויהיה נחמד איתם? אז מה שתמיד אפשר לעשות את זה ולא צריך יומהולדת?
זה מה שרציתי. זה מה שאני רוצה. וככה יהיה לי כיף.
עדיף 7 בנות שאני בטוחה שאוהבות אותי, מקבלות אותי, ורוצות לשמח אותי מאשר 30 בנים ובנות שבקושי מכירים אותי, שיבואו פשוט כדי להנות בעצמם ולא כדי להיות איתי ולא יזכרו בכלל מה האירוע.
וככה גם יהיה לי חופש מדימה...
חוכמה כזאת של גיל 17.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
