מנהיגה אל החלום
זהו יומן שאני כותבת בשביל לשמר לעצמי זכרונות, ובשביל שאנשים שאני אוהבת יהיו מעודכנים גם כשלא יוצא לי לעדכן אותם אחד-אחד וידעו מה הולך לי בחיי. אני אנסה להיות כמה שיותר אני, ואתה השאר אתה, כי אם הינך פה, סימן שאני אוהבת אותך באמת. |
| 2/2006
מפגש מיוחד במיוחד...
יש הרבה עידכונים אבל אני אתחיל ונתקדם לאט לאט.
ביום ראשון 5/2 [אמאל'ה! עברו כמעט שבועיים! זה נראה לי כמו שבוע אחד ארוך במיוחד עם סופשבוע באמצע...] היה ליד. זה היה יום לפני היומהולדת שלי, אז החאמודים מילאו את החדר בבלונים וחיבקו אותי ואירנה אפילו הביאה לי מן עוגה קטנטנה שכתוב עליה "למישו מיוחד" ויש עליה מלא סוכריות אבל שתיהו לא הבנו אם היא מיועדת לאכילה באמת [היא צבעונית כזאת! D: ] אז החלטנו שלא כדאי להסתכן. ^_^ אח"כ המשכנו בסבב ה"כל אחד בתורו מקבל ביקורות קשות והוא צריך להתמודד איתן/ כל אחד בתורו מקבל המון מחמאות והוא צריך לחייך בענווה"- בכל פעם עושים לשניים אחרים והפעם אני. באמת שקיבלתי המון המון ביקורת טובה מהרוב. מכולם בעצם. מעט חזרו על כך שאני צריכה להשמיע יותר את דעתי [ואני חשבתי שאני שתלטנית! *_* ] ושאסור לי לרחם על אנשים, צריך להגיד בדיוק את מה שאני חושבת כי יש לי חשיבה טובה. הם לא מבינים שאם הייתי אומרת את מה שאני כל המקום היה מתמלא בתוקפניות- כמו כשהייתי קטנה, ולא היה כיף בכלל בכלל. אני רעה.
אח"כ אביחי אמר שאני צריכה לנסות להבין מאיפה זה בא ולהדוף את זה. הוא אומר שההערה הטובה שאני נותנת היא ממוקדת ומעולה, וההערה השנייה באה כדי לרכך את ההערה הראשונה אז צריך לא לסתור את עצמי. הוא אמר שאני אומרת דברים ואז פוחדת מאיך שהם נשמעו אז מוסיפה להם משהו מגונן. שאסור לי לפחד שלא יקבלו אותי כמו שאני.
אבל אני כן מפחדת... כי בחיים לא היו לי כל כך הרבה חברים וטובים כמו עכשיו. בחיים לא הייתי זאת שרוצים להיות לידה. זה רק עכשיו, עם גל האהבה העצמית והביטחון הזה שבא מאיפשהו, להסתכל לאנשים בעיניים- ומשום מה הם נהנים מזה. וזה כיף, גם אלה שאני קצת פחות מכבדת. זה כיף שאף אחד לא שונא אותך או מפקפק בך. ואני לא רוצה לגרום לזה לקרות. אני לא מתכוונת להראות את האכזריות שלי [הוהוהוו כמה יש בי!] בציבור כי ... בשביל זה יש חברים טובים שיקבלו אותי כמו שאני. עם חברים חדשים, במקום חדש, שהיחסים בו עדיין רופפים [עם כל הרצון הטוב] לא צריך ליצור בעיות יש מאין. וחוץ מזה, כל כך שקט וטוב וחינני ושמח אצלנו שאני בטוחה שמשהו הולך להתפוצץ. בעע.
בכל זאת, טוב לדעת מה אנשים חושבים. נחמד שאני מצטיירת ככה בעיניהם. גם עם הרבה מזה לא היה באמת נכון.
אני אוהבת אותם. אני אוהבת לבוא לשם.
תמנע, בחורה דתייה עם אש בעיניים מהצוות שלי, הסתננה לעמונה בזמן הפינוי. היא ישנה אצל משפחה אחת שם על הרצפה, שלושים איש בדירה קטנה, עד שבאו ה'יס"מניקים' [מה זה? ככה היא קראה להם. היא דיברה עליהם כממש ממש רעים...] ופינו אותם. היא עמדה על גג אחד עם עוד שלושים בנות ובכתה והתפללה... היא תארה איך פיצחו אנשים עם אלות, וגם לה ניסו להרביץ. היא בכתה גם תוך כדי שסיפרה לנו, וגם לי עלו דמעות בעיניים, ולא התביישתי להזיל אותן כששאלתי אותה שאלות. כאב לי שהיא הייתה חייבת לעבור את זה. כאב לי שאנשים בכלל צריכים להתמודד עם דברים כאלה ולעבור לסדר היום. בחברה הדתית כל החודשים האחרונים כולם באבל, מנסים להתגבר על ההתנתקות. אצלנו כבר מתאוששים מהגראמי :/// מסכנה. היא הייתה כל כך שבורה.
אני גם בעד וגם נגד הפינוי. זה לא מתאים לי, אבל בפוליטיקה אני לא מצליחה להחליט מה דעתי כי כולם צודקים לכאן ולכאן... אבל בכ"ז- אני כל כך גאה בה! על זה שהיא הלכה עם האמונות שלה עד הסוף של הסוף... כל הכבוד לתמנע.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
