מנהיגה אל החלום

אתמול (שישי) בבוקר קמתי עם הרגשה איומה. חלמתי על הרבה דברים ברצף- ההכנות לפולין, המסע, יד ושם, הפעולה הראשונה של הפרוייקט, לימודים. קמתי עם סמטוחה בראש ועם הרגשה שאני נחנקת.

השבועות האחרונים היו דחוסים... לא היה יום אחד בשבועות האלה שלא היו בו 2 דברים חשובים מאוד לפחות. היו אחרי צהריים שהספקתי להיות ב4 מקומות שונים. בקושי ראיתי בית... וזה בלי לחשוב בכלל על זה שהייתי חולה המשך הזמן הזה ושבחלקו לא היה לי קול. קרו כל כך הרבה דברים שבכלל לא היה לי זמן לעכל. נפרדתי מהחבר שלי בשלוש שנים האחרונות, ועכשיו קצת חזרנו- ובכלל אין לי זמן לשקול את זה. לא התקבלתי לתוכנית של הצבא שממש רציתי להיות בה- ולא היה לי זמן להתאבל על זה.

 כשיצאתי מהבית (אתמול בבוקר) פשוט הרגשתי שקשה לי לנשום. ישבתי בכיתה ויצאו לי דמעות מהעיניים בלי לדעת למה. אמרתי לזאת שיושבת על ידי שאני לא מרגישה טוב (למרות שזה לא היה נכון) אבל זה נראה אמין כנראה. יצאתי באמצע השיעור לבכות בשירותים- על מה? על הרבה דברים שלא היה לי זמן לבכות עליהם. שהייתי עסוקה מדי.  חזרתי לכיתה, ופתאום באמת נהיה לי קר. באמת עלה לי חום. לא יכולתי לחזור הבייתה כי הייתה הכנה לפולין וגם אמא שלי באה כי גם היא יוצאת אז נשארתי שם, חצי מתה, מחפשת על מה לשים ת'ראש.

כשחזרתי הלכתי לישון, החלטתי שאני אקח חופש מהעולם להיום וארגע. קמתי עם 39 מעלות, ואמא שלי החליטה שיש לי דלקת ריאות ושאני חייבת ללכת למיון. רבתי איתה, כי פחדתי שיתנו לי תרופות וזה יעבור מהר ושוב לא יהיה לי תירוץ לנוח אבל בסוף הלכתי. לחצי שעה חשבתי שיש לי סכרת כי היו בעיות בבדיקות, אבל בסוף עלו על הבעייה ויצאו בדיקות תקינות. זה פשוט יעבור לבד.

 בקיצור, אני חייבת חופשה, אבל זה בתקופה הכי לחוצה בחיים. בעוד שבוע ומשהו אני טסה לפולין, ואח"כ יהיה כל כך הרבה להשלים... ויש לי עוד 3 מבחנים בשבוע הזה, ושום דבר לא מוכן

אין לי יום אחד פנוי עד סוף חופשת פסח בערך- ואז מתחילות הבגרויות. חרא.

ישבתי פה היום וכל דבר גרם לי בחילה. שנאתי הכל. נמאס לי מהכל. רבתי עם אבא ועם שחף והייתי רעה לאמא.

כל כך הרבה דברים מטרידים אותי עכשיו :(((

דימה היה פה אתמול. אחרי שחזרתי מהמיון (23:30) והתקשרתי אליו והוא היה במסיבה של חבר שלו הרגשתי איך כל הרגשות הישנים עולים. כעס עליו על דברים שהוא לא אשם בהם... תסכול... הרגשה של "למה הוא לא פה איתי".. ציפייה לו למרות שידעתי שהוא לא יבוא...

התחלתי לחשוב 'למה חזרתי אליו בכלל? הנה אני שוב משתגעת ומחכה לו'. חייבת להפסיק את זה לפני שזה מתחיל.

ואז הוא התקשר אחרי 20 דקות ושאל אם אני יכולה לפתוח לו את הדלת. הוא חיבק אותי והסתכל עליי במבט מרחם (אני חולה!) ונגע בגוף הרותח שלי בידיים הקרירות והנעימות שלו. הוא היה צריך ללכת כי היה לו לקום מוקדם למחרת אבל שגעתי אותו ופיתיתי אותו עד שהוא נשאר :-)  היה לי כיף איתו. הרגשתי קלילה... זורמת...

איך רגשות משתנים כל כך מהר? ממש נהניתי איתו. בבוקר גם הוא קם רותח מחום.

כמה שכיף איתו, אני חייבת לחנך את עצמי. לשמור על עצמי. [עודד יהרוג אותי.]

לא סיפרתי כאן את הסיפור על איך חזרנו אבל זה כולל קיא. =]

לא נראה לי שאני כבר אעדכן על זה. אבל מאז ש... אנחנו "ביחד" [לא חברים!!! ביחד!]  די מגניב איתו. אני מחייכת איתו.