אז זהו, ביום שני לפנות בוקר אנחנו יוצאים לדרך.
אני לא יודעת איך אני מרגישה. רק עכשיו התפנו לי מהדרך כל מיני אבני-דאגה והתחלתי להבין שזה קרוב ממש!
התחלתי לנסות לדמות איך אני ארגיש פה ושם ומה נעשה באוטובוס ואיך זה יהיה לקום שם. הדבר היחידי שכולם עסוקים בו הוא כמה קר הולך להיות ואיך אפשר להתגונן נגד זה. קנינו מעיל חם (הצלחנו להוריד אותו מ465 ל90 ש"ח-> אמא מאושרת!) ונעליים מכוערות נגד השלג. אני רוצה לקנות שרשרת של מגן דוד! וזה לא כי אני צופה פרץ חדש של ציונות וגאווה ביהדותי, אני כבר הכי גאה שיש.
בטח כולם יחזרו לכאן גאים כאלה ואני אתעצבן כי זה היה צפוי. אעע צריך להפסיק להיות אני...
זה כמו שהרגשתי כשנופר מתה ואז פתאום כולם "התאהבו" בה. אני אהבתי אותה גם לפני שהיא מתה!!! [תשתקי..]
פולין פולין... הלוואי שאני אקלוט שם הרבה. אבל שאני לא אחזור בשוק.
והלוואי שאני אסתדר עם זה שאמא שם ולא אצטרך לתמרן כל הזמן... גם ככה אני חיה בדילמות. אבל שיצא רק החיובי מזה שהיא באה. למה תמיד אני יוצאת הדופן?! הלוואי שאני אשתחרר שם ממש! ושאני אשכח מכל מה שמעיק פה עד כדי שיהיה מרענן לחזור לאזרחות... (כן בטח, זה בחיים לא יקרה...)
והלוואי שאנשים לא יעיקו עליי שם. ואני אוכל להיות עם האנשים שאני רוצה להיות. ושנתקרב כולם... וששפרלינג יהיה מדהים ;-)
הלוואי שיהיה טוב, בקיצור. ושאני לא אתכנס בתוך עצמי כרגיל... ושכולם יחזרו בשלום. אמן.
אהבה אחת, מה לעשות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
