מנהיגה אל החלום

השבוע ממש הכרתי את ת"א לעומק.

לא מספיק שחגגנו 3 שנים (אני ודימה) בת"א וכל התכנון נפל עליי כי דימה החליט שאני מחליטה הכל. הלכנו למקס ברנר ומשם הפתעתי אותו ולקחתי אותו להופעת סטנד-אפ של ארז שלם ושגיב פרידמן-היה מדהים!- ומשם קצת הסתבכנו עם המוניות שירות אבל בזכות המפה הקטנה שהדפסתי ורשמתי בה את כל התחנות של 66 בת"א וכל מיני מקומות שיעזרו לנו להתמצאות [אכן תחקיר רציני שנמשך שעות...!] - הגענו אליו הבייתה בשלום. ואני לא אספר לכם שהקאתי כל מה שאכלתי... [נא לרשום: א. לא לאכול שוקולד על בטן ריקה! תאמינו לסבתא! זה באמת רע! ב. גיוון. תמיד גיוון. בפעם הבאה ב"מקס" אני מזמינה סלט!]

ובכן, אתמול חגגנו יומהולדת לעודד ב"קפה הילל" ואח"כ ב"גינצבורג" כי הראשון לא היה כשר... ופספסתי את האוטובוס אז הייתי צריכה לעשות סיבובים בת"א כדי הלגיע אליהם. [מפה רולזזזז].

ונגיע לנקודה!!!

בדרך, בפנייה לשיינקין, ראיתי חבורת פריקים צעירה. ואני לא מדברת על החמודים האלה שלובשים שחור ושמים כמה צמידים וכל היום מעשנים או צועקים. כאלה עם 20 חורים במקומות שונים בגוף כל אחד, עם שיער בצורות מוזרות, מגפיים ארוכות ומראה מפחיד בכללי. וול, החלטתי שנעבור לידם מהר ושומדבר לא יקרה, וזה מה שעשיתי. ופתאום אני שומעת קול מוכר, קול של ילד קטן, לא חזק מדי אבל מספיק כדי שאשמע- "נופר?"

וליד הפריקים המפחידים ישב מקסים, ילד שהיה בכיתה שלי בחטיבה. ילד חכם, ילד שובב, ילד יפה- שכל הבנות היו מטורפות עליו אבל שמרו מרחק "כי הוא מופרע". אבל הוא היה מהמופרעים שלא מופרעים. הוא היה שותה מדי פעם והסתובב עם החבר'ה המסוכנים והמטומטמים ביותר באיזור, אבל הוא בעצמו לא עישן ולא הפסיד לימודים ותמיד הכין שיעורים עד כיתה ט'. כל ההפסקות בכיתה ח' בערך שיחקתי איתו בקלפים. אפילו השלמתי בינו ובין חבר שלו אחרי ריב של שנה.

וכל זה נגמר בכיתה ט' כשהוא די חשף את זה שהוא מסניף דבק בשיעור חברה.

"נופר?"

"מקסים?"

"לא זיהיתי אותך. השתנית."

"לא ראיתי אותך."

"מה את עושה פה?"

"מסיבה של חבר. שמעתי שאתה גר פה עם חברים?"

"כן- עם זה וזה וזה. יש לנו חשמל ואנחנו לא משלמים שקל! ממי שמעת?"

"מדימה וקורן אני חושבת. מה שלומך?"

"אני בסדר.

שיהיה לך בהצלחה..." [והסתכל לי ישר בעיניים]

"גם לך מקסים!" [ולחצתי לו את היד. לחיצת יד של שני אנשים שמעריכים אחד את השני באמת למרות השוני. הרבה זמן לא התרגשתי ככה.] "להתראות!"

הלוואי שעוד נתראה. ושיהיו לו בית ומשפחה ועבודה פעם. מגיע לו... הוא כל כך יכול!

ולא הפסקתי לחשוב עליו כל הלילה, וגם בבוקר. וגם עכשיו. הרהורים- האם עזרה לבני נוער במצוקה היא לא פרוייקט יותר ראוי???