בזמן האחרון, אני לא יודעת למה... זה תמיד היה שם, אבל עכשיו זה הרבה יותר חזק. אולי כי התקרבתי בצורה מרוחקת להרבה אנשים לאחרונה, בעיקר בפולין, וכל אחד מהם משפיע עליי. כנראה שאני לא מרוצה ממי שאני. במיוחד מהקשרים שלי עם אנשים ועם עצמי. אני יודעת שלא הייתי רוצה להיות מישהו אחר. אני לא מקנאה באף אחד מהם... אבל משהו בי מאוד לא שקט. מנסה תמיד לצבור חוויה שונה כדי להפוך ל"אחת מאלה ש..." ולהכיר עוד אנשים כדי לא להרגיש בחוץ אף פעם. כמה שפחות. מנסה להיות כמה שיותר עם אנשים מסביבי ולא לבד כדי להוכיח לעצמי שלא הייתי לבד.
כל כך הרבה אנשים שאני מחבבת מאוד מסביב. ומתוכם רק יחידים באמת כנים, באמת רוצים, אני באמת סומכת עליהם. וגם אלה לא מבינים שמהמחוות הקטנות בא האושר שלי. ומה כל השאר? הם רואים בי "השונה" ואני רואה בהם שונים ממני.
אני אהיה מאושרת אם מישהו יביא לי פרח, אם מישהו יגיד שחשב עליי כשהלך בשביל ונזכר בשיר. אם מישהו פשוט יהנה להיות איתי ויבחין כשמשהו מטריד אותי. אם מישהו ישים בצד אגו, תוכנית טלויזיה, כמה שקלים, הסעה הבייתה כדי להיות איתי. אם לא יהיה אכפת לו לשבת איתי על המיטה סתם. אני יודעת שיש לי את הדברים האלה אבל לא מספיק.
במירוץ אחר העולם, ה"להספיק להספיק" הזה, אני והאנשים האהובים עליי שוכחים לחיות.
ומצד שני, לא באמת בא לי להתקרב לאף אחד. נוח לי שהם ככה, בשלט רחוק. אם בא לי אני קוראת להם ולרוב הם באים. אבל הם אף פעם לא קוראים לי...
או שאני לא יודעת לאהוב בכלל, או שעדיין לא נולדה נפש רומנטית כמוני.
צריכה שמישהו יעשה סדר בבלאגן שהוא אני ויגרום לי להרגיש כאילו כל הדפקטים שלי מסתדרים לידי שלמות.
צריכה אהבת אמת ע"י מישהו, שלא ימאס עליי מהר. חבר, חברה, מה זה חשוב? רוצה להרגיש אהובה...
צריכה לעוף מפה.
[סליחה על הקיטש. מן שבוע שובר שכזה...]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
