מנהיגה אל החלום

הפוסט הזה מוקדש לגלית, למרות שהיא בוודאי לא תדע על קיומו.

גלית, בהתחלה לא הכרנו ממש. היינו חברות-של-חברות שלפעמים נכפה עליהן לבלות יחד.

בכיתה ז' השיבוץ גזר עלינו להיות באותה הכיתה לשלוש השנים הבאות. אני לא יכולה להגיד ששמחתי או הצטערתי. לא הכרתי אותך מספיק בשביל להרגיש משהו מהשניים. אבל לאט לאט, הזמן עושה את שלו, והחביבות ההדדית עושה את שלה. הזכרונות הראשונים של בילויים איתך הם דווקא סביב נופר. הלכנו לבקר אותה ביחד- בבית, בביה"ח. בגלל שהיינו חברות באותה קבוצת בנות (וגם בנים) קטנה, הקשר התהדק. בעיקר כי שתינו לצאת לשוטט עם הבנים בלילות, כשרוב הבנות האחרות מצאו חברים אחרים, או לא יכלו להצטרף בגלל ההורים שלהן. ובגלל שהיינו שתי הבנות היחידות, והיחידות שלא עישנו, מצאנו את עצמנו הרבה ביחד ולראשונה התחלנו לפתח מערכת יחסים ייחודית... בכיתה ח' וט' כבר היית מהחברות הקרובות שלי. אולי "הקרובות" היא לא המילה המתאימה? הרי מעולם לא חלקתי איתך סודות הקשורים בזוגיות או בהורים או בקשרים עם אנשים אחרים וגם להיפך. זה קצת לא הסתדר לי בהתחלה, אבל עכשיו אני כבר יודעת שאפשר לאהוב מישהו עד השמיים ועדיין להבין שלא מתאים לשתף אותו בדברים מסויימים כי הוא לא ידע איך להגיב להם. אפשר להגיד שאין לנו כ"כ הרבה מן המשותף- מלבד עובדת היות שתינו "מהילדות הטובות"- כשאת הרבה יותר ממני. אפילו במוסיקה וטלוויזיה הטעם שלנו הפוך, אבל בכל זאת, אנחנו נהנות ביחד.

עם מותה של נופר היית אחד האנשים שהרגשתי הכי "ביחד" איתם, והיו כאלה יחידים. הבכי שלך נראה לי הכי כנה. הרי גם את איבדת את אביך מהמחלה. האם בית הקברות והזעקות העלו בך טראומות ילדות? האם המוות הבלתי צודק הזה של הילדה השברירית ניפץ את עולמך הילדותי וה"וורוד"?

גלית, כל כך הרבה שאלות.

וביום לפני תחילת התיכון גילינו שאנחנו באותה הכיתה ביחד. לא היינו מרוצות מהכיתה, ורצינו לעבור ביחד לכיתה אחרת. את היית מוכנה להלחם, אני פחות. הגורל גלגל את גלגליו וגלית עברה כיתה. אני לא אשכח את הזעקה שקמה בליבי כשהיועצת נכנסה לכיתה והוציאה אתכם. [באיזה מצב הייתה חברותנו היום לא היית עוברת? סביר להניח שכל עולמך, ועולמי, ועולמן של לארה ומירב היה משתנה!]  אבל הזמנים חלפו, ושתינו התמקמנו טוב [את יותר, אני פחות...] בסביבתנו החדשה. במשך שנה שלמה הקשר קצת התרפה, אבל השנה אנחנו לומדות ערבית ביחד, וללמוד אתכן היה אחד הדברים שבגללם השתוקקתי לסיים את כיתה י'. זה באמת נפלא להיות קצת עם החבר'ה שלי- למרות הריחוק והכל- סופסוף קצת בית. קצת פחות להוכיח את עצמי כל הזמן.

המחשבות עלייך כאדם צדיק וטהור התחילו אצלי מכיוון קצת לא צפוי. הקנאה והמהומה תמיד סביב חברתך הטובה מאז תחילת חייך, זאת שנראית טוב, שספורטאית מוכשרת, שיודעת 5 שפות, שמעולה בלימודים ובשירה ובכל דבר שהיא מנסה, שאביה מפורסם, שתמיד הייתה מחוזרת ושיש לה המון כסף- לדעתי מדגישות את היופי הפנימי שלך. להיות "המוצלח" הוא התפקיד הקל. להיות "החברה של המושלמת"- הוא לא תפקיד פשוט בכלל. ובמשך שנים את ממלאת אותו בהמון אהבה. מעולם לא ראיתי אצלך עווית של קנאה, לשון רעה, שום דבר בעצם חוץ מחיוך עליז ואוהב. הם מקנאים בה, אבל לדעתי היחידה שצריך לקנא בה היא את!

לך יש את המתנה היקרה המבטיחה חיים מאושרים. או כמו שלמדנו בפולין, בקבר הרבי אליעזר מליז'ענסק-

"תיין בליבייני שנראה כל אחד, מיילס מיילס מיילס חברייני בלא חסרונו" או בעברית: תן בליבנו שנראה כל אחד, מעלת חברינו ולא חסרונו. כל כך הרבה טוב יש בך- תמימות, אהבת אדם, צחוק שובב, סבלנות, טוב לב... ועם כל זאת את הכי פשוטה והכי חמה שיש. מוכנה להתחבר גם עם הילדים הכי מכוערים, קוטרים, טיפשים, מתנשאים, וסתם כאלה שמעצבנים באופן כללי. אין לך ולו חסרון אחד, וגם אם יש- הוא מדגיש את כל הדברים היפים שבך, ועושה אותך ליותר מושלמת.

ואסיים בעוד סיפור-פולין. שם, ביציאה מקבר הרבי, ביקשת שאצלם אותך. צילמתי והצטלמנו יחד ואז אמרתי את מה שהציק לי כבר שלושה ימים. "יש לי משקולת בלב ואני לא מצליחה להוריד אותה. אני לא מצליחה לבכות.... וכל אזכור מרגש קטן חונק לי את הגרון אבל אני לא מצליחה לבכות..."  וכשכולם השתובבו בשלג והחליקו במשטח שנוצר שם ואנחנו נותרנו היחידות- אמרת: "בואי." וחיבקת אותי . ושם בחיבוק שלך בין כל השכבות ששתינו לבשנו, בחוסר הנוחות הזאת ובין קולות הצחוק של כל השאר- הפקק השתחרר. אפילו שאמא שלי הייתה שם בסביבה- אני לא יודעת אם אי פעם קיבלתי ממנה חיבוק אימהי כמו שלך.

"גלית, את תהיי כזאת אמא נהדרת..."

"בעזרת השם" לחשת.

הלוואי שהחיוך שלך תמיד יאיר את חיי.