מנהיגה אל החלום

אוקיי, החלטתם להיות קצת זונים ולא להגיב אבל אני סולחת לכם, כי אני במצב רוח פשוט... אדיר, וכי לא הייתי פה כמעט שבוע ואני מתגעגעת רצח לכל אחד ואחת מכם (מאלה שידועים לי לפחות.)

וואוו היה טוווווב. [אני חשה צורך עז לבקש סליחה מכל אלה שהיה להם שבוע חרא... אבל לי לא היה:]

הייתי אצל סבתא לארבעה ימים. למי שלא בעניינים, סבתא גרה במושב בגליל העליון, וכשאני אומרת "ללכת לסבתא", סבתא היא לא בדיוק העניין. (ותסלח לי סבתא, זה נשמע רע.) לאבא יש 7ה אחים. לחלק מהם יש חמישה ושבעה צאצאים. לחלק מהצאצאים שלהם יש צאצאים משל עצמם, למרות שאותם אני לא ממש מכירה. (בדיחה ששמענו הלוך ושוב היא איך בת של בת דודה שלי שמשרתת במשטרה הצבאית דפקה תלונה לבן דוד אחר שלי, בלי שאף אחד מהם מזהה את השני. רק אחרי כמה ימים נודע להם והתלונה בוטלה באורח פלא :) 

אעעע בכל אופן, הנקודה היא שתמיד יש אצל סבתא אנשים, ואנשים טובים. אנשים שלא ראיתי מלא זמן... התקרבתי לכמה בני דודים שחשבתי שבחיים לא יחליפו איתי מילה, ושחנ"שתי (עשיתי שיחת נפש, כמו שמיכל אומרת!) עם כמה שאהבתי תמיד מרחוק ולא היה לנו על מה לדבר אף פעם.

בן דוד אחד שלי התגלה כממש מדהים, אבל זה כנראה ארוך מספיק בשביל פוסט נפרד.

כנראה בגלל הכנס עתידנות, רצו לי בראש הרבה מחשבות על עתיד ורוד ואיך להפוך אותו לכזה באופן מעשי.

הפלאפון לא עבד רוב הזמן, ככה שגם אם הייתי רוצה להתברבר לי עם אנשים מהיומיום לא הייתי יכולה, וגם אם הייתי יכולה, הרי זה תירוץ מעולה :)

לפעמים פשוט העברתי את הזמן בשטויות, אבל התמלאתי אנרגיות מזה. אם הייתי עושה את אותם הדברים פה בפ"ת, הייתי שונאת את עצמי וכועסת שאני מבזבזת זמן. נראה שכל דבר שעשיתי מילא אותי בהשראה- אפילו לשחק עם התינוקות או לשטוף כלים (מי שלא שטף כלים אחרי ארוחה של 40 מסובים כנראה לא מבין על מה אני מדברת עכשיו:)  חיוכים חיוכים..

יום אחד יצאנו לטייל בהר שאבא שרת בו, וזכינו- מלבד הנוף המשגע, מזג האוויר המרנין וריח הפרחים הנדירים מסביב- גם לסיפורים מאבא על הילדות והצבא, דבר נדיר מאוד, אך שווה כל שנייה כשהוא קורה. בעיקרון חיפשנו איזשהו פרח אדמוני שפורח רק שבועיים בשנה, אבל קצת שכחנו ממנו.

בלילות עשינו מרתונים של קריקופה, ואני אפילו לא זוכרת מי ניצח אבל מה זה משנה?

ובדרך חזרה באופן ספונטני, נכנסנו להרצליה כי היינו רעבים והיה לנו פיפי ובסוף אבא החליט שנכנסים לקניון ארנה ועושים טיול במרינה אח"כ. זה כל כך לא מתאים לאבא שלי, שהתחלתי לצרוח "איזה כיףףףף" כמו משוגעת ולצבוט את אחותי בפנים כמו שאני עושה רק כשאני מאושרת, ולהגיד שזה היה חלום חיי :)))

אני יודעת שאולי זה לא נשמע כזה 'כיף חיים', אבל זה בהחלט היה במקום. הייתי צריכה את זה כל כך. את הטבע, ואת המשפחה, וגם לצחוק המון המון, ושיעזבו אותי לנפשי ולא ידרשו ממני כלום, והרבה אנשים שיתעניינו, וזמן לקרוא ולחשוב על הפרוייקט בצלילות וקצת להכיר את המשפחה שלי לפני שאני אהיה גדולה מדי לזה. כשסבתא תמות (חס וחלילה באמת באמת שלא כדי לפתוח עין הרע...) כנראה שהפחדים יתממשו והמשפחה תתפרק... ועד אז... צריך לנצל כל שנייה.

רק חזרתי לפה וחזרה המועקה הזאת ללב, והתחושה שאני תלוייה באחרים, אבל אגרתי מספיק אושר להרבה זמן.

החיוך שלי נצחי מאז תחילת החופש הזה.