מנהיגה אל החלום

היה לי את החלום הכי מטורף בזמן האחרון. והיו לי כמה... (למשל שהיה לי שיעור באמצע פסח והמורה להיסטוריה נכנסה ואמרה שאנחנו צריכים להכין עבודה בגרמנית!)

הגעתי לכנס של ליד באוטובוס לבד. מעט מאוד אנשים לבשו את החולצות- מה שלבדו די מוזר. כרגיל, לקחתי את התג עם השם שלי ובדקתי לאיזה צוות אני שייכת (מחלקים אותנו באופן אקראי בכנסים כדי שנתערבב ונכיר אנשים חדשים ממקומות אחרים) והלכתי לשם. בפנים לא היו כמעט אנשים באמת מליד. רובם היו מהחברים הוותיקים שלי, מפה. החברים שלי ישבו בשולחן אחד ושאר האנשים ישבו בשולחנות אחרים כששורה ענקית של ילדים ישבו צמודים לקירות החדר והסבירו לי שהם כולם מאותו המקום. אחרי כמה דקות נכנס עודד.... עם דימה! הם אמרו לי שלום וישבו עם הגב אליי. היו כל מיני דברים, לא זוכרת. זה נראה יותר כאילו אנחנו יושבים שם ועושים לנו קסמים או משהו. אולי בגלל שהאנשים לא היו לידניקים הם לא הבינו שהם לא צריכים לחכות למשהו אטרקטיבי כי באנו לעבוד..

זה ממש מצחיק שדימה ועודד נכנסו ביחד כי שחנוכה כשאני ועודד דיברנו שעות בטלפון להכין את ההצגה דימה שאל אם הוא צריך לקנא ואני אמרתי שאני רוצה להכיר לו את עודד כדי שיראה שאנחנו רק ידידים. וגם עודד רצה להכיר "את הרוסי שלי". בכל אופן כשהם נכנסו ביחד הייתי מופתעת ואמרתי "המ... טוב... אז זה עודד וזה דימה... תכירו?"

בסוף עשו סבב שאלה כלשהי משהו על "איך אתה מגיב ל...?" או "איזה עתיד אתה רואה ב...?" ודימה סיפר מול כולם שנפרדתי ממנו לפני שבועיים ומאז הוא מצא אהבה חדשה (!) כשיותר מאוחר הוא מסביר שזה הכדורסל ומקשר את זה לשאלה... בכל אופן לא רציתי לדבר איתו יותר כי הוא הביך אותי מול כולם. נכנסתי לשירותים לבכות (ואיכשהו הם היו השירותים התכלת בבית של סבתא שלי...!) והוא היה מחוץ לדלת וקרא לי ואז הוא הלך. הכל נגמר איכשהו.

נסענו לסבתא בגליל, רק שהחצר החיצונית שלה נראתה יותר מתאימה לספרים של צמרמורת. נו, שמיים כתומים-שחורים, ודלעות בכל מקום ועטלפים. אני לא זוכרת בדיוק, אני רק זוכרת שסתיו הבן דוד בן ה-8 שלי כל הזמן רקד סביבי (כמו כשברית באה איתנו בחג) ורצינו לעשות כל מיני דברים אבל הם השתבשו. הלכנו לטיול במושב אבל הוא בכלל לא היה המושב- הוא היה משהו אפלולי עם יצורים מוזרים, וכשנכנסנו לבית הישן של סבתא (עם אבא וכמה בני דודים גדולים שאני כבר לא ממש בקשר איתם) היה שם מן טרול ענקי וכתום, [דומה ליצור הכתום הזה שעוזר לשרדר קצת] וכל הבית היה מן עיסה מגעילה ואחרי רב-שיח מסויים איתו היינו חייבים לברוח דרך מחילה בעיסה המוזרה ואחד מבני הדודים שלי (אחד שתמיד תמיד אהבתי במיוחד) הסכים לקחת אותי על הידיים כדי שאני לא אתלכלך וממש אהבתי את זה, לא רק כי לא הייתי צריכה להתפלש בעיסה אלא גם כי אני מחפשת בנרות סימני חיבה מאנשים שאני אוהבת.

יצאנו משם, ורצינו לעשות משהו שכלל לישון על מזרונים באיזשהו מקום אבל אז בן דוד אחר התעלף וההורים שלו לקחו אותו הבייתה.

איכשהו הייתי עם כמה אנשים מתחת למים. הייתה שם עיר, או מושבה, או איזשהי צורת חיים אחרת שהסתכלנו עליה. אני לא זוכרת בדיוק עם מי אבל לפי האנרגיות נראה לי שהם היו לידנקים (זה פשוט הרגיש כמו קבוצה). הסתכלנו  והסתכלנו ואז שחינו קצת מסביב כמו שבסרטים המצויירים שוחים עם הסנפירים ברגליים ויצאו לנו בועות גדולות מהפה והיה שם משהו קצת יותר עמוק מזה, תכננו משהו, היה וויכוח, אבל אני לא זוכרת באמת.

מרפרפים ומחפשים משהו מעניין? לא נורא. לא באמת אכפת לי אם מישהו קרא. לא אכפת לי אם לא יהיו תגובות בכלל. כתבתי את זה בשביל לזכור.

זה אומר המון דברים בשבילי.