מנהיגה אל החלום
זהו יומן שאני כותבת בשביל לשמר לעצמי זכרונות, ובשביל שאנשים שאני אוהבת יהיו מעודכנים גם כשלא יוצא לי לעדכן אותם אחד-אחד וידעו מה הולך לי בחיי. אני אנסה להיות כמה שיותר אני, ואתה השאר אתה, כי אם הינך פה, סימן שאני אוהבת אותך באמת. |
| 5/2006
(פעמיים) עצמאות
אני מרגישה כמו בסקס והעיר הגדולה, לכותרת יש שתי משמעויות.
האחת יותר ברורה- היה יום העצמאות וכיף.
השנייה קצת פחות- נפרדתי מדימה. לראשונה מאז שהתבגרתי אני בפני עצמי. אין שום שם שבא איתי בנשימה אחת, אני לא צריכה לדאוג לאיך מישהו מרגיש כל הזמן "מתוקף תפקידי" ואף אחד לא חייב לתת לי יד כשאני נופלת, או להגיד לי "למה לא התלבשת יותר חם?" או לוותר על דברים בשבילי. אני עצמאית, ואני מסתדרת מצויין, תודה.
יש לפעמים קצת צביטה בלב כשאני רואה אותו, או כשאני רואה משהו שהוא קנה לי, או חולצה שהוא אהב שלבשתי או כשאני נזכרת במקומות שנהננו בהם. זה לא קל, אבל אני ממש לא בדיכאון. אפילו לא כל כך כואב לספר לאנשים שנפרדנו. (המורות בחטיבה לקחו את זה הכי קשה מכולםםםם...!!!)
בכל אופן, אני עדיין שלמה עם ההחלטה שלי. בדיעבד אין לי סיכוי להיות מאושרת בשום דרך אחרת. אני אוהבת אותו, מתגעגעת אליו מאוד, אבל לא נראה לי שמאוהבת יותר. אני בהחלט יכולה להתנהל בלעדיו ובכלל נראה לי שבזמן האחרון היינו הרבה יותר ידידים מאשר בני זוג. עובדה ששום דבר בשיחות שלנו לא באמת השתנה.
זה כואב מאוד, במיוחד כששנינו נבוכים ולא מצליחים למצוא נושאים לדבר עליהם, אבל זה יהיה טוב.
עדיין לא קלטתי שאני רווקה חופשייה ומותרת, אבל זה יבוא.
לא סיפרתי לרוב החברים שלי (פשוט כי לא היה לי כח לטחינות מח האלה כשעוד הייתי שבירה...) אבל אני אעשה את זה בקרוב.
יום העצמאות הראשון:
אחרי שלושה ימי עצמאות רצופים שאנחנו רבים בהם, היה מרענן בהחלט לא לריב עם מישהו ולהיות בסדר עם כולם.
חגגנו למירב יומהולדת בבית והיה כיף הרבה מעבר לצפוי (אני מתחילה ממש להנות עם לג"מ: לארה-גלית-מירב. אולי אני עוד ארגיש שייכת מתישהו!). אח"כ נסענו לרעננה והיה קצת מבאס כי נקרעה לי עדשה והעיניים כאבו לי רצח- אחת כי היא צריכה להתאמץ בשביל שתיים, והשנייה כי בד"כ היא רואה קצת יותר מכתמים זזים...
היה די משעמם רוב הזמן, נסעתי עם אנשים שהם לא חברים שלי בדיוק חוץ מ2, ובניתי על לפגוש את הלידניקים של רעננה, אבל הם הבריזו לי זה אחר זה והתבאסתי עד מאוד, אבל כשאינפקציה עלו לבמה הם אמרו "אה... טוב, אנחנו מפ"ת ואתם מרעננה, אז השיר הזה מוקדש לכל הפ"תאים שמרגישים בודדים ברעננה" ואני הרגשתי "וואו!!! זאת אני!!! איך ידעתם???" אז מחאתי כפיים ושרתי למרות שאני לא אוהבת אותם ומכירה רק שיר אחד שלהם.
מוניקה סקס שיפרו לי לגמרי לגמרי לגמרי את המצב רוח, אני רוצה לראות הופעה שלהם כבר מכיתה ז'. צרחתי את כל העצבים שלי החוצה, ומאז הייתי די בהיי. נראה לי שדי התפגרתי כל הדרך הבייתה, צעקתי דברים לא קשורים ממש- ("מוות לענבים"?!) אני לא זוכרת שאי פעם הייתי כל כך מסטולה. ואפילו לא נגעתי באלכוהול!
ב8 בבוקר כבר הייתי ערב בגלל המוזיקה מהפארק (השנה ממש השקיעו..!) היו כל כך הרבה שירים טובים אחד אחרי השני שקמתי ושאלתי את אמא "כוורת בפארק?" והיא צחקה ואמרה שלא נראה לה.
נסענו לסבתא והיו שם הרבה אנשים שאני לא מכירה ושאני אמורה להכיר (חברים של סבא וסבתא וכל מיני משפחות של משפחות...) אני לא יודעת למה- אבל מדי פעם סבתא ומחולי חייכו אליי ואמרו לי שהן נורא גאות בי ושהן אוהבות אותי מאוד. נראה לי שאמא סיפרה להן שנפרדתי מדימה. XD
בלילה אמא נכנסה באמצע שהתקלחתי להגיד "נופר את ממש דמות להערצה!"
"למה?"
"ככה." [טוב...]
אצל סבתא ילד בן שלוש התאהב בי וניסה להתרפק עליי כל הזמן אבל הוא לא רצה להתחתן איתי :((
איזה חבל.
אני ואחותי ובת דודה שלי המצאנו פעם משחק (צריך לתת ידיים ולנסות להסתבך כמה שיותר אחד בחיקו של השני. ליצור קשרים.) ואתמול כולנו שחקנו את זה על הדשא עם כל הבני דודים ומחולי וסבתא וסבתא של בני דודים שלי וכל מיני אנשים שאני לא באמת מכירה. זה היה ממש כיף וכולם עצרו את הבליסה המתמשכת שלהם כדי להסתכל עלינו צוחקים.
 עדי, בנדוד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
