מנהיגה אל החלום

העירו אותי, אמרו שהולכים. התארגנתי, התלבשתי, הכנסתי דברים לשקית. לא ללבוש את הבגדים הלבנים- בטח נשב בדשא בשמש עם הילדים ועם סבתא ויהיה נחמד...

רבנו. צעקות. אני לא רוצה לסוע איתכם!!!!

יום שלם. לבד לבד.

תודה שפיניתם לי עוד קצת זמן לחשוב עליו ולהכנס לדיכאון... כל אתמול לא הספיק.

תמיד בסוף אני לבד, אפילו ההורים לא יתאמצו בשבילי קצת, לא יקבלו אותי אף פעם כמו שאני

אף אחד לא יוכל אף פעם

אני לא אוכל אף פעם

אפילו הוא, עם כל האהבה שלו לא יכל

אז למה להתאמץ? אני כבר יודעת איך החיים שלי יגמרו מעכשיו... למה לחיות אותם ולעבור את כל הסבל הזה?

אני יכולה לוותר!

איזה הנאה אני כבר אוכל להשיג כשאני יודעת שאני לבד ושכל מה שמסביבי הוא סתם שקר גדול?

אני אף פעם לא אדע מה זאת אהבה.