מנהיגה אל החלום

אני יכולה להגיד שזאת בהחלט תקופה לא קלה, אבל בלי טיפת צניעות אני גם יכולה להוסיף שבאמת כל הכבוד לי על איך שאני מתמודדת איתה. אני ממש גאה בעצמי על הרבה דברים בזמן האחרון וזה נהדר. אם יש לי שאיפה כלשהי בחיים, זה להיות גאה על ההשגים שלי בתחום האישי ובשאר התחומים... וקיבלתי השבוע כמה חיזוקים מתחום הלימודים.

זה נהדר להרגיש שאתה מתעלה על עצמך...!

נראה לי שהפכתי למי שרציתי להיות.

אבל משהו בכל זאת מפריע.. אני ממש מרגישה שאני צריכה חיבוק. אני צריכה אהבה. לא אהבה של "מאוהב". לא חשוב איזה, אפילו אהבה של כלב או חתול מספיקה. לא בא לי על "גאה" ו"מעריץ" ו"כל הכבוד" עכשיו. אני צריכה אהבה.

כי אני כל כך אוהבת עכשיו! אוהבת את החיים, אוהבת פשוט להיות ואוהבת אנשים!

אוהבת לחייך לעולם ולהכריח אותו לחייך לי בחזרה...

כל הדרך לסבתא שחף צרחה ובסוף כמו ילדה קטנה ניצלתי את העילה הראשונה להרביץ לה. זה לא שלא הגיע לה, בהחלט הגיע לה, וזה לא שאני לא חטפתי כהוגן, כולי שריטות והתנפחה לי האצבע, אבל... יכולתי לעשות את זה אחרת.

אני כל הזמן מתלוננת על איך שהם מחנכים אותה ושהם רכים איתה מדי ואני מנסה להראות לה שאפשר להגיע להסכמות גם בלי שצד אחד יאלץ לוותר כל הזמן אבל זה יוצא שאני מראה לה את ההפך וגם זה לא טוב :/

אני קשה איתה מדי. וכשהיא תצטרך אחות גדולה ותומכת שתמנע ממנה להדרדר ולהרגיש מדוכאת ולבד היא לא תוכל לפנות אליי בידיעה שאני זאת שאציל אותה. ונורא לדעת את זה.

אני מרגישה שהם לא משאירים לי ברירה ://

מישהו צריך להיות ההורה בבית הזה.

אבל זאת בהחלט לא השיטה. אני צריכה להשתמש בחינוך דמוקרטי, ולא להתחמם ולצאת מהכלים כל כך מהר.

מצאתי בבית הישן של סבתא (עכשיו רק אוכלים בו והילדים משחקים בו ואנחנו ישנים בו כשאנחנו מגיעים פעם בחודשיים) משהו שדי הדהים אותי. ספר ישן, של דוד שלי, מתקופת לימודיו בפנימייה דתית. לספר קוראים "מסכת קידושין" וזה כנראה היה ספר לימוד. פתחתי אותו מלכתחילה כי בת דודה שלי הוציאה אותו מהספרייה כדי להכין עליו שיעורים, ועל הכריכה היו כתובים כמה דברים בעט כחול: " ה' " ומשהו על רצון התפילות, אני לא זוכרת בדיוק, אבל זה היה משהו דומה למה שתמנע כותבת במקום בס"ד.

בפנים היה משהו קצת אחר :)))

מצאתי בפנים ציורים של בחור צעיר עם בלורית וחמשירים על חברים שלו מתקופת הלימודים (כנראה). משהו על בחור לא יוצלח שיש לו קול צרוד ורואים עליו שאפילו בבית לא אוהבים אותו, וחמשיר אחר על בחור נהדר שמצחיק וחייכן ותמים. באופן מפליא השירים היו די טובים. נזכרתי שלא מזמן גיליתי שהוא הוציא ספר שירה פעם במספר מוגבל של עותקים. מאחורה היו כתובים הציונים שלו בתעודה: הכי גבוהים בתנ"ך ובחיבור.

הדוד הזה, היום בן 50 וכמה ימים, תמיד היה האהוב עליי, ולאבא יש 7 אחים חיים ככה שזה די מכובד. הוא תמיד היה ממציא סיפורים והייתה לו סבלנות לספר לי אותם שוב ושוב כשהייתי קטנה וחולה או לא הצלחתי להרדם.

כשהוא סיים את הישיבה הוא איכשהו הפך לחילוני ופתח חנות שמעולם לא באמת הצליחה. תמיד אבא שלי ביקש שימכור את החנות אבל הדוד פחד לעשות את זה והיום הוא על סף פשיטת רגל, מה שמציל אותו זה בעיקר הכספים שהאחים שלו גייסו עבורו כמה פעמים. היום בנוסף לעבודה בחנות הוא גם בעל איזשהו תפקיד בבית הכנסת של המושב שלו, הוא מקריא הסברים יפים, פרשות, ואנשים באים במיוחד להקשיב לו.

העלה בי חיוך לחשוב שבסוף הוא איכשהו התגלגל לעיסוק בשני הדברים שהיו הכי טובים בתעודה שלו בתיכון: תנ"ך וחיבור.  כבר לא יוצא לי לפגוש אותו כי הוא חזר לשמור שבת אז הוא כבר לא נוסע לסבתא בימי שבת ואנחנו מגיעים לצפון (לסבתא) רק בשבתות בדרך כלל.

מגיע לו אושר... כואב לי לראות אותו עייף וטרוד כזה, מחייך בעיניים עצובות. עשו לו מסיבת הפתעה השנה אבל לא נסענו כי אבא עבד. הלוואי שהוא יהיה מאושר בקרוב. זה לא נהוג להגיד את זה במשפחה שלי אבל... אני אוהבת אותו. וגאה בו מאוד.