מנהיגה אל החלום

                                                                                                                                                             2:27

                                                                                                                                                                                                             5/6/2006

בזמן האחרון, בחופש הזה שניתן לנו כדי שנעבוד קשה, אני מתחילה להרגיש משהו חדש.

אני מרגישה את זה בעיקר בבקרים (בהנחה שאני ערה) ובשעות הלילה המאוחרות מאוד-מאוד. מן הרגשה כזאת, שלא משנה מה אני אנסה לעשות, זה יצא מושלם. קצת חבל שאני מדכאה את ההרגשה הזאת ולומדת במקום...:/

בילדות היה לי דימיון עשיר מאוד. הייתי כותבת די הרבה שירים וסיפורים ומציירת, בעיקר כי אחותי הייתה תינוקת ולא היה לה כל כך חשוב איזה סיפורים הייתי מספרת לה כל עוד שאני מסתכלת עליה ומדברת איתה.

מתישהו, אני יכולה רק לשער מתי, משהו החריב את התמימות שלי לגמרי. השמדתי את כל הדברים שאי פעם כתבתי ולא יכולתי להסתכל בהם. ומאז, חצי מהדברים שניסיתי לכתוב נשמעו לי דרמטיים ופתטיים מדי, ולא ניסיתי שוב לכתוב שיר או סיפור כבר שנים, למרות שלפעמים עולה לי להתחלה או למוטיב חוזר שנשמע ממש מבטיח אבל הוא מתנדף מהר.

ועכשיו... זה לגמרי חוזר. ההרגשה הזאת, שכל מה שאני אכתוב יצליח לגעת, שבכל קו שאני מציירת יש המון חן. אני יכולה להרגיש את הדימיון חוזר אליי- כמו שדיבוק נכנס לגוף. העולם חוזר להיות צבעוני! חזרתי לגלות כל כך הרבה גוונים!

עכשיו נשאר רק להתאמץ, לחשוב, ולמצוא מקומות להתבטא בהם.

(since you've been gone?)

נראה לי שאני אפילו קצת מצליחה להתחבר לדברים שעברתי ולא הרשיתי לעצמי להרגיש. למשל, פולין.

למרות שאני עדיין לא מרשה לעצמי להרגיש... כאילו זה לא הזמן. עכשיו הזמן לחייך ולא להיות שקועים ברגשות...

אני חושבת שאני אהיה מוכנה לכתוב על נופר בקרוב.

אנשים טובים, האהבה שלכם מצילה אותי!

אפילו אם היא מרחוק לרוב.

נראה לי שהעולם רוצה להוכיח לי שיש כזה דבר. יש כזאת אהבה. ושלהיות אמיתיים זה הכי טוב...