מנהיגה אל החלום

חזרתי הבייתה, אחרי שעתיים של ישיבה בסרט "מישהו לרוץ איתו" בין עודד לעבודיל'ה. חמודים שלי :)

עבודי- נשמה טהורה בהתהוות, כל כך ילד, אבל הכי בוגר ואחראי שיש.

עודד- הכל. אבל רק אני יודעת עד כמה הוא עדין ומקסים מבפנים. בין כל הפרצופים והקולות והתלבושות והתסרוקות, עודד יכול להסתכל בעיניים, ואז אפשר לראות שיש משהו אמיתי וישיר מאחורי התחפושת... כמו שהוא הסתכל עכשיו, אחרי 4000 קללות שאני ועבודי צרחנו עליו, ונתן לי עשרה שקלים שהחזירו אותי בבטחה (ובלי צורך למכור את גופי!) הבייתה. [לא נראה לי שתבינו עד כמה טראגי היה המצב...]

הסרט היה מעניין מאוד. מאתגר... אישור אחרון למשהו שידעתי כבר מזמן- אני מדברת עם הסרט. תמיד!

מה זה אומר עליי? מה אכפת לי?

חזרתי לפ"ת. עוד מוקדם ואני כבר לבושה יפה ובחוץ- איפה כולם?

שיחה ראשונה- דימה. הייתי איתו כל היום. זוכרת וחווה מקרוב עד כמה הוא מקסים ונהדר מכל הבחינות וכמה הכל... כאן, מונח לרגליי... רק לקטוף את הפרח הקטן הזה, ולחזור אחורה בזמן. לא התפתיתי. אולי אני באמת מקבלת קצת אופי וחכמה?

הוא לא בסביבה, אבל הוא יודע איפה "כולם". אני קונה סמבוסק במקום "שלנו" (של "כולם") ומתקדמת לעברם. היו שם הרבה יותר ממה שחשבתי... מהמחזור שלי, מבתי ספר אחרים, אנשים בחופשה מהצבא- שלא ראיתי כבר שנתיים. יושבים פה ברחוב מול הבית חולים, רק גינה ציבורית אחת מהבית שלי. אני שומעת רעש מרחוק- אחד מהם זורק חומרי בנייה מהמרפסת שבכניסה לספרייה.

אמרתי שלום, נתתי להם להוציא את הכרטיס של הסרט שבצבץ מהכיס שלי. "עם מי הלכת?" חברים מליד. "בית ליד? זה רחוק..." לא, זה ארגון מנהיגות שאני... לא חשוב. "רוצים לראות איך אני גומר את כל הקולה בשלוק אחד?" "מה זה? מי שתה? יש כאן ריח של וודקה..." "שתוק שנייה... נראה לי הביאו לו שכנים... אה, לא. תנקי ת'פה." "מה זה מישהו לרוץ איתו? מוכר לי..." זה ספר...

המשכתי לאכול מולם, מקשיבה. טוב, לילה טוב כולם...

אני חוצה את הגינה הציבורית, 6 בחורים בני 20 בערך יושבים על הספסל. "בתאבון..."- מקהלה. תודה... "אפשר לדבר איתך שנייה?" לא. "ואם אני בכל זאת רוצה?"  [הם המשיכו לדבר, אבל אני רק המשכתי בהליכה המהירה ותוך שנייה כבר נכנסתי הבייתה.]

הנה, אני פה בבית. מהורהרת. פעם שיא הכיף בשבילי היה לשבת ברחוב ב3 לפנות בוקר, עם החבר'ה האלה. זה היה כל כך ברור מאליו... אפילו אם הייתה מסיבה אצל מישהו, או סרט, או באולינג, היינו מוצאים את עצמנו מדדים הבייתה בזריחה. כל כך רחוק... כל כך קרוב... הייתי יושבת כאן, היום, ואתמול, ומחר, ובעוד חודש, עם הבנים האלה- אולי מעשנת, אולי מדברת כמוהם. איזה מזל שתמיד הרגשתי שונה? לא עבריינים או משהו, סתם ילדים רגילים, משועממים, בלי שאיפות. המשועממים של העם. אין להם שום עתיד מזהיר במילא- הבנות יהיו מזכירות מגיל 18 ואילך, הבנים יהיו אינסטלטורים, עובדי שוק, נהגי מוניות אולי. הם בחורים טובים, אבל הם "סתם הם".

לפני שנתיים אלה היו החברים שלי. לפני שנה, נסעתי איתם לאילת. איזה מזל שהיה כל כך גרוע, שהם עישנו לי כל רגע בפרצוף, ולא רציתי לדבר איתם בכלל מהרגע שחזרנו? איזה מזל ששלושה ימים אחרי זה היה כנס של ליד והבנתי שלא כל האנשים בעולם ככה?

באמת שנה שלמה פחות או יותר לא דיברנו. אולי בגלל משהו שקשור בזה קוראים לי "מנהיגה"?  היה לי את האופי שדרוש כדי לעצב את חיי כמו שרציתי...

היום, אני יכולה בפה מלא להגיד שכל החברים שלי- כל אחד זהב. בן אדם טוב, נאמן, אדיב ונדיב. מלבד זה שאכפת לו ממני באמת ולהפך- הוא מישהו שבעוד כמה שנים ימצה את המירב מעצמו. מיוחדים. בשביל מי שלא ברשימה הזאת אני יכולה להיות דו-פרצופית, מתנשאת, ואפילו רעה אמיתית. אבל בשביל לשמח את היקרים שלי- הכל!

בדראמטיות זאת, לילה טוב חברים.

בעוד שלושה ימים.

תביאו לי מכתבים כבר! זה 12 שעות, דאמט.