מנהיגה אל החלום

אני לא שמחה ואני לא עצובה, אני פשוט פה. בית.

לפני שעזבתי הייתי עם רגשות מאוד מאוד מעורבים. מייד אחרי ששלחתי את הפוסט ההוא באמת שהתחלתי להנות. להתלהב. היינו בטיול מאורגן עם ישראלים לכמה ימים ובדיוק יום לאחר מכן האנשים התחלפו- הגיעו הרבה צעירים- ובאמת שאחרי שבוע וחצי רק עם אמאבא שחף הייתי צריכה מישהו בראש שלי דחוף. הכרתי שתי בנות מפ"ת (שגרות רק שנייה מהבית ויש לנו מלא מכרים משותפים! איזה עולם קטן? איזו ארץ קטנה? ועוד שלושה אנשים שעובדים בפ"ת אבל לא חשוב) והכרתי גם מיכל אחת, רק בת 12- אבל היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה. מאוד בוגרת ואינטיליגנטית ובן אדם טוב באמת- עד כדי כך שאחרי יומיים איתה סיפרתי לה מה זה ליד ואמרתי לה שאם היא תשמע על זה בגיל 16 שתלך לראיונות. אז היא הנעימה לי יומיים ודיברה איתי על מה שהציק לי וצחקה איתי והיה לי מעניין אינטלקטואלית בפעם השנייה בכל הטיול הזה.

אחרי יומיים בטיול הזה נסענו לאורלנדו, פלורידה- דיסנילנד. מה שרוב האנשים לא יודעים- הוא שדיסנילנד הוא לא פארק אחד כמו יורודיסני, ושבכלל כמעט כלום לא דומה. זאת אשכרה ארץ שלמה של דיסני. יש במתחם הזה משהו כמו 7 פארקים שכולם שייכים לחברת דיסני (מה שאומר שבכולם הנושא של כל מתקן וכל הופעה וכל סרט הוא דיסני וסרטיו). אנחנו ישנו במלון שגם הוא במתחם, והסיעו אותנו לפארקים באוטובוסים עם מיקי מאוס והנהג לבוש מצחיק. המלון הזה היה חוויה בפני עצמו. רק לישון במקום כל כך צבעוני הוא תענוג. והפארקים- רוב הזמן התהלכנו באמת עם הרגשה שאנחנו בתוך קסם. כמעט נותנים לך את ההרגשה שהדמויות חיות באמת. וזה כיף להאמין בזה. בובות של הדמויות הולכות בפארק והילדים נעמדים בתור לפניהן ומבקשים מהם להצטלם ולחתום. והבובות נכנסות לזה וקופצות כמו טיגר וצוחקות אחת עם השנייה כמו אלדין וג'יני.

מצאתי את עצמי ממש מתרגשת מכל שיר שהושמע שחרוט לי בזיכרון.

אבל צריך לחזור הבייתה. מצד אחד נורא רציתי להשאר בקסם הזה עוד טיפה, עם האנשים הנחמדים-מנומסים מדי, והאנגלית שצלצלה כל הזמן ובחנה אותנו והאנשים מכל העולם, ומצד שני ידעתי שיש מקום אחר בעולם שהוא המקום שלי ושהחברים שלי שם ושעכשיו ממש ממש רע בו ואני צריכה לחזור. אפילו לעזור למקום הזה- אם אוכל. לא יכולתי לסבול יותר את הדאגה מרחוק- זה נורא. זה כמו נכות. כמו לרצות להזיז משהו ולא להיות מסוגל פיזית. מצאתי את עצמי עוברת על השמות של ההרוגים, אומרת תודה לאל ובוכה. אבל נראה לי שלזה אני אקדיש כבר פוסט נפרד. עדיין מתחמקת מהחדשות.

לואיס, האישה שארחה אותנו כל זמן שהיינו בניו יורק- קרובת משפחה רחוקה מאוד- התבררה כאדם מדהים שמאוד נהינתי לדבר איתו. (זאת הייתה הפעם הראשונה שעניין לי אינטלקטואלית- בהתייחס לפסקה הראשונה) ואותה באמת היה כואב לעזוב. היא באה לבקר בקרוב, אז יופי. קשה לי עם הסיכום המוזר הזה. אני אעשה פוסט נורמלי וזהו.

בקיצור, הרבה רגשות מעורבים. אבל מעל לכל כשראיתי את הנוף המוכר- הלא יפה כל כך, והלא גדול כל כך, הרגשתי שחזרתי הבייתה. הבית לא מושלם, אבל הוא הבית. כאן הגרעין, כאן חיים בין חופשה לחופשה, כאן האמת.

כולי מבולבלת עדיין- עצובה ומאושרת. בית.