מנהיגה אל החלום

דווקא עכשיו כשהמלחמה עשתה לנו הפסקה (שהלוואי שתמשך לנצח) אני מוצאת לנכון לשתף אתכם במספר רגעים כואבים שקשורים אליה. היחס שלי למלחמה- רגעים.

יום חמישי, 13.7

אני מתקשרת הבייתה אחרי שעות של חוסר זמינות בגלל העבודה בקניון ראשל"צ. "נופר, נפלו 100 טילים בצפון. נפלו בקריית שמונה ובחיפה ובטבריה ובחצור ובכל היישובים מסביב לסבתא. הם במקלטים עכשיו. אמרתי לסבתא שתבוא לכאן עם האחים של אבא."

יום ראשון, 16.7

אחרי מפגש מעולה, טעון אנרגיות של הצוות אנחנו הולכים לעזריאלי לנעול שנה מוצלחת. אוכלים פיצה, לחם שום, צוחקים, גלידות, מתחבקים, מדברים על המשך החופש, טיולים לחו"ל. ואני לא יכולה שלא להרהר באחיי שבמקלטים בתחושת אשמה.  מילותיו של אביחי - "אם תהיה מלחמה??? אלירן, זאת מלחמה!"

יום שני 19.7

אני ושחף יושבות בסלון ורואות חדשות. אכולת דאגה, אני רק חושבת ש"צריך לעשות משהו!" ומחייגת לסבתא להציע לה לבוא בפעם האלף. "אבל אני אישה זקנה. אני לא יורדת כל הזמן למקלט, אני רק יושבת פה בספה שלי."

סבתא תבואי, גם לנו יש ספה! תשבי כאן! יותר בטוח, ולא צריך ללכת למקלט. את יכולה להשאר בספה כל היום, אנחנו נביא לך כל מה שתצטרכי. במילא אנחנו בחופש. תבואי ותשארי פה עם יורם והמשפחה שלו. בעוד שבוע אנחנו טסים והבית יהיה ריק, לא חבל?

"לא, יא בינתי. תודה רבה. אנחנו בסדר. בעזרת השם כולנו בריאים."

ואני מנתקת בתחושת כניעה. ואני שוב בבית קפה בערב.

ראשון 23.7

אנחנו מגיעים לארה"ב- פוגשים את לוׁאִיס, האישה שארחה אותנו, את דניאל- בנה, רובין וסטיב- בתה ובעלה. בפיצרייה אמא מציעה להם לבקר בישראל שוב- "אבל לא עכשיו, עכשיו חם." דניאל פורץ בצחוק רם- "חם! זה שיש מלחמה עכשיו בישראל זה פרט שולי..."

וכשהשיחה סבה שוב לנושא, אני מהרהרת איך אתמודד עם הדאגה העצומה, במיוחד לחיילים מבני משפחתי בכזה מרחק.

ביום שישי בערב הלכנו אני ושופי עם לואיס לבית הכנסת הרפורמי שהיא חברה בו. בכל מילה שנייה ציין הרב שתפילותינו היום מוקדשות לישראל, לאחינו שאיתנו בלב. לא יכולתי... בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה... דמעות. כל כך מוזר להרגיש קרבה בין כל האמריקאים העשירים האלה... ולרגע אחד הייתי בבית.

כמעט בכל הלילות שם היו לי חלומות הזויים ביותר. חלקם כללו נישואין ושבירת רגליים של אנשים שאני מכירה (כי הם ישנו במיטה ואני לא ידעתי את זה וקפצתי עליהם מהחלון פשוט...) וקרקסים ותהלוכות וכל מיני.

לילה אחד חלמתי שאני בשולחן בחצר של סבתא, אני ועוד כמה דודים ובני דודים. מישהו נכנס (מעורפל לי) ופניו אומרות רע.

" זה - ? " אני שואלת וכשהוא לא עונה אני מרגישה שהעולם מתהפך עליי. גל של דמעות ישב לי בגרון לפני שפקחתי את העיניים.

[לא כתבתי כאן איזה מהשמות של הבני דודים החיילים שלי עלה לי לראש. זה יהפוך את זה לממשי יותר, ומשום מה יש לי הרגשה שלכתוב כאן את השם יהיה לפתוח פה לשטן.]

שתי פגישות:

- אחת עם מישהי ברכבת מניו-יורק, שאבא הציץ לה בסודוקו ומכאן התפתחה ידידות נפלאה לרבע שעה. המבט שלה כשאמרנו שאנחנו מישראל הביע כל כך הרבה רחמים וחמלה שהרגשנו צורך להסביר לה שאנחנו ממש לא מסכנים, וישראל היא הבית ואנחנו כאן רק לטיול.

- השנייה עם נהג מונית שלקח אותנו. אחרי תחקיר שאבא ערך לו מסתבר שהוא מבנגלדש במקור, אבל זה לא הפריע לי להמשיך לקרוא לו "ההודי הקטן".  you're from middle east, right?

things are not good there.

"you have no idea"- רציתי לומר לו.

אני ומיכל, חברתי החדשה בת ה12, יושבות על המדרגות של המלון בלילה ברחוב די שקט בפנסילבניה. פתאום עוברת משאית ונשמע מטח רעשים מתכתיים. בלי לחשוב פעמיים אני ומיכל מכופפות את הראש ומגינות עליו עם הידיים.

אף אחד אחר ברחוב לא הגיב ככה. לא הגיב בכלל...

חלק מלהיות ישראלי, אני מניחה. עד עכשיו אני לא יודעת  מה היה הרעש הזה, אולי משהו שקשור במשאית שעברה. מה שבטוח- הוא לא היה יריות.

"בואי נכנס פנימה, המקום הזה מפחיד אותי." מיכל אומרת.  זה ההבדל בינינו ובינם?

באחד הבקרים הייתה לי הרגשה רעה באמת. חשבתי עד כמה אבסורדי זה יהיה אם יקרה משהו למישהו ואנחנו בכלל לא זמינים. אם נחזור ונגלה שהפסדנו הלוויות... 

בעוד 40 שנה יהיו לי נכדים, ואני אספר להם על המקום הזה שאותו כבשנו מידי הערבים במחיר דמים. הם ישאלו "סבתא, עוד היו מלחמות בזמנך?" ואני אענה כן, הייתה מלחמה עם לבנון. הפגיזו את כל הצפון. נהרגו אנשים ורכוש רב נהרס. נגרם נזק כלכלי כבד. "ומה את עשית? איך הסתדרת? שרתת בצבא באותו זמן? מישהו נפגע? היה לכם אוכל?"  לא, אני הייתי בדיסנילנד והתלוננתי שחם לי ושנמאס לי לאכול המבורגרים ופיצות כבר. אפילו את המשפחה שלי, בשרי, מהצפון לא ארחתי.

וגם כשחזרתי לא עשיתי שום דבר כדי לעזור.

יום לפני שטסנו בחזרה לואיס אמרה ש15 חיילים נהרגו היום. אחרי דקת שקט רועם אמרתי לה שהמספרים האלה מבעיתים אותי. זה רק שנה ממני עכשיו. it could have been...

could have been...     גמגמתי בגרון חנוק. לא יכולתי לעצור את הדמעות ושמחתי שהיא מחפשת לי ספר ולא רואה אותי.

"it could have been someone you knew- i know"  היא השלימה את מה שפחדתי להגיד בקול רם.

במטוס חילקו עיתונים. (של יום חמישי? יום רביעי?)  אמא קראה בו, ומהצצה קטנה הבנתי שאין אפילו ריבוע קטן שלא קשור למלחמה בכל העיתון הזה, שאפשר לקרוא ולהתנחם בו. להתעדכן במה שקרה בארץ מבלי לסבול...  היא הניחה את העיתון בתא שלפניה. הוצאתי אותו והסתכלתי בדף הראשון. שמות ותמונות... אחרי בדיקה מהירה- אני לא מכירה אף אחד מהם. הדמעות הרטיבו את העיתון. לא יכולתי יותר- החזרתי למקום. הלכתי לשירותים ובכיתי את נשמתי.

יום שישי בערב, בבית כבר, אבא מבקש שאעביר את עמוד השער של העיתון. בעודי מחפשת את הכותרת הראשית הרבה יותר שמות ותמונות משכו את עיני. התעכבתי לרגע על כל אחד מהם, למרות שידעתי שאף אחד מהם לא שלי. אבא חיכה והתבונן איך עברתי על כל שם, כל תמונה, כל מקום וכל גיל- בונה סיפור חיים שלם. לי זה סופשבוע נהדר ושקט, ולכל כך הרבה משפחות עכשיו כל מה שיש היום זה הרבה צבע שחור, בכי, והרגשת ריקנות. הלב נקרע.

אני מצטערת שזה כזה מדכא ומרוכז. רציתי לסיים את כל ההרגשה שלי בפוסט אחד.

אני עדיין שמחה!