בחופש האחרון יותר מהסדר בדברים שהבטחתי לעצמי לעשות, הספקתי הרבה מאוד סדר בראש. ואילו היום, נוכח העובדה שקנינו ציוד לבית הספר בפעם האחרונה, ואין מקום לסדר אותו בו ובינתיים הוא רק מטיח בי מבטים מעוררי-מצפון מהשולחן, החלטתי לסדר את "המגירה".
אז מה יש ב"המגירה"? הכל. ציוד לבית הספר שנמצא כאן כבר דורות, מכתבים ישנים, דברים אקטואליים כמו מתנות שצריך לתת, חפצים שהתכוונתי לעשות בהם שימוש פעם, ומלא מלא דברים שפשוט דחפתי לשם ביום חמישי בבוקר לפני שהעוזרת באה ושכחתי להוציא.
ונמצאת שם גם קופסא. הקופסא שלו. את הקופסא קיבלתי מזמן מחברה טובה בזמנו, והיא חיכתה במגירה די הרבה זמן. לפני שנה וחצי בערך התחלתי לשים בה מלא דברים שקשורים לדימה ולא היה לי מה לעשות איתם אבל לא רציתי לזרוק, למשל סרטים שהיו על זרים שקנה לי במשך הזמן, פתקים של התכתבות בינינו בשיעורים, מילות מזכרת שמצאתי על דפים מפוזרים אחרי שהלך, בלונים מפונצ'רים... לא מתוך פולחן, סתם, מזכרת. שנינו היינו מאוד סנטימנטליים.
אני חושבת שאני החדשה לא הייתה שומרת את כל הדברים האלה, אבל לא חשוב. מצאתי מכתבי כאב שכתבתי לו. מבחינתי, הדבר הטוב שנשאר לי מהקשר איתו. הידיעה שאדם אוהב יכול להיות גם אטום לא רגיש ואכזר. שבן אדם כזה לא ייסבל על ידי.
למשל, יש מכתב שמדבר על איך הייתי בתחתית סדרי העדיפויות שלו. אני לא מצליחה לתאר את ההרגשה בלי לצאת ילדה בכיינית ולא מתחשבת, אבל מאוד נפגעתי בזמנו. לא נפגשנו במשך המון זמן באותה תקופה ואני הרגשתי כל כך דחוייה... אני הייתי מוכנה להזיז את כל החיים בשביל להיות איתו שעתיים, וזה לא היה הדדי.
"אין כזה דבר- 'אין לי זמן'- אין! יש לך זמן להכל! לכל אחד יש בדיוק את כמות הזמן שהוא צריך. זה שיש לך סדר עדיפויות, זה כבר משהו אחר."
וכשגיליתי שהוא מעשן היו עוד כמה מופסקים באמצע. בסוף לא נתתי אף אחד מהם."אני לא יודעת אם הבעייה היא בך או בי, הרי לא באמת השתנית, ביני לביני. כנראה בי, ששתקתי על דברים שהציקו לי עוד מההתחלה והבלגתי עליהם באהבתי הגדולה. אולי אם הייתי מתלוננת על מה שמעיק עליי ולא סתם רושמת על דף בעוד לילה שבו לא הצלחתי להרדם..."
בכל אופן, על חלב שנשפך אפשר לבכות, אבל זה לא באמת יעזור. אם רוצים לנצל את החלב שנשפך לטובה, אפשר לנסות ללמוד תוך כדי שמנקים אותו. אין סיכוי שאני אחזור על טעויות כאלה בקשר שוב. אין סיכוי שאני אתפשר על דברים עקרוניים. אין סיכוי שאני אבלע ואכתוב לתוך הלילה במצב שבו אפשרי להבהיר שאני לא יכולה להמשיך ככה ואפשרי גם לנתק קשר. אבל יש סיכוי שאני אנסה להבין, ויש סיכוי שאני אהיה יצירתית יותר, ושאני אשכנע יותר למה שאני רוצה. בסה"כ, אלה החיים שלי, לא? מי יסדר אותם כמו שצריך אם לא אני?
כשתהיה אהבה שתכלול את כל מה שיגרום לי להרגיש מאושרת אני אוכל להתפשר על דברים שוליים. אבל אם אין אושר אין סיבה...
ובכן זה באמת זמן מעולה לחשוב על הדברים האלה. בקרוב אני אהיה בשלה להכנס לקשר שוב מחדש. איך אני יודעת את זה? -לא מעניין אותי להכנס לקשר! אני כבר לא תחת ההגדרה "מחפשת חיים" בשום דרך. מצאתי את הנתיב שלי. הוא לא גמור, ואני לא יודעת לאן הוא יוביל אותי, אבל אני בהחלט יודעת איפה הצפון ולאן הגיוני ללכת.
דברים שאביחי מעיר לי לגביהם, למשל שתחושת המסוגלות שלי נמוכה מאוד ביחס לרמת הביצועים שאני יכולה להפיק מתחילים לחלחל. אם אני באמת "מעכבת את הקבוצה ומונעת ממנה להגשים את מטרתה" בכך שאני שותקת, אז הגיע הזמן לדבר, להנהיג. המטרה קוראת לי.
צריך להבין שמחמאות אמורות לשמח ולא להיפך. למה הרגשתי כל כך נורא אחרי שאביחי אמר לי את רצף המחמאות הכי גדול שקיבלתי בחיי? ועדיין, כל מחמאה מכאיבה. למה?
ועכשיו, אני אפילו מצליחה להסתכל על התמונות מהכנסים של ליד ומארה"ב ולהגיד "היי, חמודה הבחורה הזאת. נאה. אפילו עם משקפיים. זאת אני?"
ושום דבר לא יעצור בעדי השנה. אני בוחרת להגשים.
עריכה: נכתב על מנת שלא לשכוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
