ה30.8
יומיים לפני זה יובל מתקשר אליי בלילה, מזכיר לי שיש למירי יומהולדת בעוד שלושה ימים, והוא מציע שנבוא אליו הבייתה כמה חברים ואחרי זה נלך להופעה של מוניקה סקס בחינם. במחשבה ראשונה, נשמע הכי כיף בעולם, במחשבה שנייה חצי מהאנשים שרצינו שיבואו לא יכלו בסוף. ערב לפני, ואפילו באותו הבוקר לפני שיצאתי מהבית- בלי פלאפון- הייתי משוכנעת שזה לא יצא לפועל. כ"כ הרבה דברים התבטלותי בזמן האחרון שהיה ברור שמבצע מסובך כזה- לסוע עם מספר ת"אים מפונקים לי-ם לערב אחד- לא יצא גם הוא. ובכל זאת... אפילו שאף אחד לא ענה בבוקר, ואפילו שהיו לי עוד שתי משימות לפני זה, ושלא היה לי יותר מדי כסף, ושלא לקחתי פלאפון (המחאה נמשכת!) וש... לעזאזל זה ירושליים! בכל זאת ארזתי חולצה ארוכה ויצאתי לדרך.
"הדרך" כללה מפגש ראשון עם המחנכת לשנה החדשה, שנדמה שאף אחת מאיתנו לא עשתה את הרושם הרצוי על השנייה, וראיון אישי לחיל המודיעין- שדווקא הלך מעולה. מנידובי שיחות הצלחתי לתאם עם עודד שעה ברכבת מרכז, ובזמן שחיכיתי לו ספגתי צרור ברכות ממוכר בייגלים עליז!
מייד כשנפגשתי עם עודד הכל נהיה יותר מגניב. ישבנו על הרצפה באוטובוס ליד דוסה נחמדה שבטח לא אהבה כ"כ את איך שישבנו, ושמענו שירים וניסינו למלא תשבץ ללא הצלחה. מסתבר שממש המון אנשים רוצים להגיע מת"א לי-ם! בקושי היה מקום על הרצפה...
גם כשהגענו היה מצחיק. עודד רצה לטייל בחוץ, יובל רצה שנעלה על קו ירושלמי מוזר. החלטנו לטייל לקו הירושלמי המוזר, ועשינו סיבוב בכביש מהיר אחד שיש בו נהגים שמתקשרים בברברית. איבדנו את האוטובוס, ותוך כדי שיחה עם יובל בטלפון וכמה מקומיים הבנו שאנחנו צריכים לחזור לתחנה המרכזית שבה נחתנו מלכתחילה. תוך כדי שעודד מדגים לי איך שרים הקונה מטטה בשלוש שפות בו זמנית [השלישית היא יפנית, למי שתהה!] ראינו שוב את האוטובוס, ורצנו חצי רחוב כמו מטורפים. מה שאמרנו לנהג היה "בחיים שלי לא שמחתי לעלות על אוטובוס כל כך" ומשם מייד הגענו ליובל.
יובל גר במקום מאוד יפה שהוא כמו לא בארץ. בניינים נמוכים מאבן ירושלמית, ובינהם גנים קטנים וזקנים וכלבים. התפעלנו קצת מהעושר התרבותי בבית של יובל, מהעושר הלא תרבותי בבית של יובל ואכלנו לנו עוגת שוקולד מדהימה ושתינו קולה בכוסות שמפנייה. עודד= מצחיק, יובל= מצחיק, עודד+יובל= כיף גדול. (אם הייתי הם הייתי קוראת לי הומו אבל לא חשוב)
אחרי הרבה צחוקייה וכמעט מכות מיובל חזרנו (פעם
III!) לתחנה המרכזית, שם נפגשנו עם מירי ותמנע והתחלנו לצעוד לכיוון פארק העצמאות. ההליכה הייתה מגניבה... אני צריכה לסוע לירושליים שוב.
כשהגענו זה היה הסוף של ההופעה של שירי מימון וצרחנו את השירים שלה. אח"כ הייתה טחינת שכל של המועצה הירושלמית להרבה זמן, אבל תוך כדי מצאנו את עדי פינקלשטיין (לידניקית שהפסיקה להיות לידניקית כי היא מגניבה לאללה ואת השנתיים הקרובות היא הולכת לבלות בבית ספר בינלאומי בבוסניה (או משהו דומה)). היה ממש מצחיק איתה! כמה צירופי מקרים יכולים להיות ב2 דקות? בדיוק כששאלתי אותה אם יהיו עוד ישראלים איתה והיא תארה לי עוד בחור "מאוד נחמד, צמחוני כמוני" היא קפצה בצרחות ואמרה "הנה זה עומרי! הבחור שטס איתי! מה אתה עושה פה?" וכשאני הצבעתי על בחורה שהלכה עם חולצה של צמחונים כדי להראות לה היא קלטה שזאת מישהי מהעיר שלה והן מכירות!
בהופעה של מוניקה סקס היה קצת מאכזב- הם שרו בעיקר שירים שאני לא כל כך מכירה (נראה לי שלא היה להם מצב רוח אז רק בסוף הם שרו את השלאגרים הגדולים כדי להרים ת'קהל) אבל זה הספיק. גם עודד לא הכיר את המילים לשירים האלה אז גמגמנו ביחד, ומירי הייתה מדהימה ופשוט היה כיף להסתכל עליה כי היא כזאת נשמה כזאת... ואז הייתה ההופעה של אביב גפן שאיכשהו הייתה הרבה יותר טובה. רקדנו סלואו לבד או בזוג או בשלישייה או כולנו+חברים של עדי והיה נהדר. בחלק מהשירים ממש הייתה התרגשות כוללת, והרגשתי מאושרת. הרגשתם פעם אושר אמיתי? תחושה שלא משנה מה יקרה, החיים יפים, ויש תקווה וצריך רק לחייך ולשמוח ולהתחבק? כזה רוגע שבא לצעוק את זה...
יובל אומר ש'בלי שום סנוביות לידניקים הם האנשים הכי הכי בעולם'. לא כולם, אבל יש כמה שפשוט אין להם תחליף... שסתם מלראות אותם לידי הכל הופך למקסים.
כשההופעה נגמרה נסענו עם נהג מונית שהסתטלן איתנו לתחנה המרכזית בפעם הרביעית. נפרדנו מיובל בצער רב והתחלנו בנסיעה הבייתה. ישבנו ליד כמה חובשים סאדיסטיים שבידרו אותנו, עד שנהיה היומהולדת של מירי בחצות והיה שמח. ואז כשמירי הודיעה שהיא הולכת לישון גם אני ועודד נשכבנו עליה במן תנוחה כל כך מוזרה אבל די נוחה, וגם אם לא נוחה זה לא שינה לאף אחד באמת. וכך נחנו לנו שלושה חברים על חמישה מושבים, מירי ישנה ועודד החליף שירים לרצונו ולבקשתי. ובעודי מנמנמת כך חשבתי שהרגש היחידי שיוכל להדמות למה שהרגשתי באותו רגע הוא התאהבות, (רק מבחינת האהבה לאדם והכיף שבלהיות איתו כמובן!)
וכשהגענו שלושתנו התמרמרנו שצריך לקום.
ומאז נשאר לי זיכרון של יום ריחוף נעים במיוחד....
בבלוג הזה תוכלו למצוא את התיאור של עודד ליום הזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
